פוסטים

      אני רק רוצה שהוא יהיה מאושר. "אני רק רוצה שהוא יהיה מאושר... שאדע שיש לו חברים, שהוא לא יסבול בביה"ס ושיהיה לו טוב."ככה אמא. "רגע. אני רוצה לשאול אותך שאלה." ככה אני. "שאלה שגם אני לומדת לשאול."היא צוחקת: "אחת משאלות הקסם שלך?"אני: "בדיוק. שאלה שמגדלת אותי כאמא וכבן אדם. אז אני שואלת אותך- מה את רוצה להשיג עבור ע צ מ ך?" לוקח זמן לתשובה להגיע.בדרך כלל חוזרות גרסאות שונות של: "כל מה שאני רוצה זה שיהיה מאושר, באמת שום דבר בשביל עצמי, הכל בשבילו, שיצליח, שיגדל להיות בן אדם טוב, שיהיו לו כלים להתמודד...שלא יפחד כל כך, שיהיה מסוגל להביע את עצמו יותר טוב ..." ואני מתעקשת על ההפרדה: "אבל רגע, מה את רוצה להשיג בשביל עצמך? בנפרד ממנו." רק להביט במראה.עד שהפנים שלה מבהירות: "בעצם אני רוצה שקט נפשי וביטחון. אני רוצה לישון טוב בלילה, אני רוצה לחיות בלי רגשות אשם, נמאס לי מהלקאות עצמיות, אני רוצה שתהיה לי היכולת לסמוך, שיהיה לי אומץ לשחרר, אני רוצה לחיות בשמחה... כן. בדיוק. זה מה שאני רוצה להשיג בשביל עצמי ! " אני רואה שהיא מתחילה לנשום.ואני כבר שומעת איך הילד שלה מתחיל לנשום.עכשיו מתחילה העבודה של עצירת גלגל הסבל.צריך להסכים לעבוד בעצירת גלגל הסבל, לרצות בזה. מאד מאד. "ככה מתחיל ריפוי. מהרפיה." אני אומרת (גם לעצמי).מרפים מהסיפור הדמיוני החונק שאומר - לא אוכל להיות מאושרת עד שהוא לא יהיה מאושר. התלות חונקת. את שנינו.וכשאני מרפה ומשחררת אותו באהבה למסע חייו, אני יודעת שהוא ירגיש אותי החדשה, המשוחררת, ויידע שאני שם. בשבילו ובשבילי, בשבילי ובשבילו.תמיד.    1,458אנשים שהגעת אליהם   121מעורבויות  קדמי את הפוסט              3636  11 תגובות    לייק  תגובה   שתפי  Edit Post Text

Edit Post Tex ילד אנטי. . היא בטלפון: "הילד פיתח כבר אנטי. אוטוטו סוף שנה ואני מחפשת עזרה.תראי, הוא מסיים ב'. יש לו חברים והוא גם טוב בחשבון אבל הוא לא מוכן אפילו להסתכל על קריאה וכתיבה. המורה שלו המליצה מאד שננצל את החופש לצמצם אתו פערים. אני רוצה להתחיל לעזור לו כמה שיותר מוקדם. יש לך זמן פנוי להתחיל אתו כבר? מתי תוכלי לראות אותו כדי לעזור לו?"" אני ישר: "בשמחה, אבל אין דבר כזה לעזור לו בנפרד."היא: "לא הבנתי."אני: "אי אפשר לנתק את הילד שלך עם כל מה שעובר עליו בביה"ס ממה שקורה לו בבית או אפילו עם החברים שלו. בסופו של דבר אתי הוא יעבוד פעם פעמיים בשבוע. אתכם הוא יום יום. אז אני מבקשת שאתם תגיעו אלי כדי שנעשה קצת סדר. נראה איפה אנחנו עומדים ואחר כך, יחד אתו נשמע איפה הוא עומד ונחליט לאן מתקדמים ואיך. אני קוראת לכם לצאת למסע."היא: "אנחנו אוהבים מסעות". ****בפגישה:האב: " היועצת אמרה שחבל על הכסף שאנחנו זורקים על הוראה מתקנת, שחייבים במקביל גם פסיכולוגית שתעבוד אתו על הצד הרגשי."אני: "ומה קורה?"האם: "זה ממשיך להיות מלחמה בבית ועדיין אני רואה שהביטחון העצמי שלו ירוד, הוא פקעת עצבים והוא שונא לקרוא. כמו שסיפרתי לך בטלפון, הילד ממש אנטי. זה מייאש."האב: "כשהוא לא משתף פעולה עם המורה המתקנת היא אומרת לנו לשתף את הפסיכולוגית בהתנגדויות שלו, כי אין לה את הכלים לטפל בזה. הפסיכולוגית מספרת שהיא עובדת אתו דרך משחקים, שישחרר אצלה מטענים רגשיים ושהמורה להוראה מתקנת תמשיך לעבוד אתו על הפן הלימודי." .אני: "תגידו אתם, מה הבטן שלכם אומרת?"הם מביטים האחד בשני ושותקים. האם: "לא יודעת... אני כ"כ מבולבלת. זה הכול נראה כל כך הגיוני, אני בטוחה שהן מאד משתדלות לעזור לו כל אחת בדרכה, אבל כבר שנה וחצי, ו..." אני: "ההפרדה הזאת- כאן הוא "לומד" ושם הוא "מרגיש"... נראה לכם אפשרי לפצל את הילד שלכם לשכל ולרגש? זה הרי הכי טבעי בעולם שילד מגיע למורה להוראה מתקנת עם מטענים ומשקעים, והוא לא למד לאהוב את הלומד שהוא. אז מזה ננסה לברוח במסווה של שמירה על הילד?" שתיקה כבדה. האם: "אמרתי פעם למורה, כשהיא אמרה שהיא לא מרוצה מהקצב שלו, שתנסה לגלות מה שם בעומק עוצר אותו, אבל הרגשתי שהיא קצת נרתעת. היא אמרה לי בגלוי שאין לה את ההסמכה לטיפול רגשי והיא מתמקדת באסטרטגיות של הקניית קריאה וכתיבה. והפסיכולוגית אמרה שבאמת השילוב חשוב והיא תתן טיפים וכיוונים מבלי להתערב בעבודה של המורה להוראה מתקנת, מתוך כבוד למומחיות שלה." אני מסבירה: "ראיתי את הג'יפ המקסים שבו הגעתם אלי, אבל הילד הוא לא מיצובישי שבו מתקנים את המנוע בנפרד, המהלכים בנפרד והצמיגים בנפרד. אני יודעת שזו מטפורה קצת צינית אבל במערכת חיה, בניגוד למכונה, תזוזה במקום אחד משפיעה על כ ל החלקים בתוך השלם. אני רק אשתף אתכם שכאב לי כשמורה להוראה מתקנת התוודתה בפניי פעם ואמרה: 'אין לי כלים להיכנס לפן הרגשי, אז אני אתמקד במה שלמדו אותי... אני לא רוצה שיבואו ויגידו לי- מי הסמיך אותך? איך את מעזה? איפה התעודות שלך? את עלולה להזיק...' אתם יודעים מה אמרתי לה אז? אמרתי לה, ואני אומרת לכם, שהקושי של הקריאה זה משהו כזה קטן (אני מראה להם עם האצבעות). הקושי עם הקריאה הוא רק קריאה לצאת למסע, אתם מבינים?" הם שותקים. הוא מהנהן כמה פעמים. נראה לי שהם בקטע של מסעות. אני ממשיכה: "מה שמעניין אותי, ובעיני חשוב שיעניין כל מי שעובד עם הילד שלכם ולא חשוב תחת איזו כותרת, זה להתקרב לילד שלכם כדי לחקור י ח ד אתו ברגישות ובסבלנות מאין מגיעה ההתנגדות שלו, וככה יחד נעבור דרך, דרך ההתנגדויות." האב מניד את ראשו: "עכשיו אולי הבנתי קצת יותר למה קראת למה שאת עושה- הוראה מקרבת תומכת רגשית."האם צוחקת: "הוראה הוליסטית." אני: "נכון מאד. מאבחנים אומרים אמנם שצריך לעשות אינטגרציה, אבל בפועל זה לא מה שקורה ואפילו עושים את ההפך הגמור. שולחים את הילד ל'מומחים שונים' ומפצלים אותו ל'מרכיבים'. אם המורה להוראה מתקנת לא תהיה מגויסת נפשית להבין את הילד שלכם לעומק, שזה אומר לראות את העולם דרך העיניים שלו, ואם היא תתמקד רק ב'תכנית העבודה לתיקון' שנתנו לה, או אפילו בזאת שהיא בנתה, איך תתפנה לה אנרגיה להרגיש למשל שאולי רק 5 דקות, זה כל מה שהוא יכול לשאת בשיעור הזה וכל דקה של המשך ה'תיקון' היא רק קלקול, כי היא מגרה את הפצע הנפשי? ואיך הפסיכולוגית תבין מה ב א מ ת קורה אתו כשמבחינתה, אליה הוא לא בא כדי ללמוד לקרוא ולכתוב? היא תדבר אתו על קשייו ותשחק אתו ותאבחן אותו, אבל לא תהיה אתו ברגעי האמת של ההתמודדות היומיומית שלו מול מטלות ספציפיות." נדמה לי ששניהם מתחילים להיכנס למסע שעליו אני מדברת. שקט כואב עומד בחדר. אני ממשיכה לפזר כמה עננים: " אז כן, לפעמים הוא ואני "נבזבז" שעות הוראה יקרות ונהפוך אותן ל "שעות נגיעה אחת רכה" כי לזה הוא זקוק בשלב זה. לא צריך בשביל זה תואר בפסיכולוגיה, רק רגישות אנושית פשוטה. לפעמים יתאים דווקא לשים לו גבול קשוח, לא סתם כדי לעצור אותו אלא כדי ליצור בהירות ולהעניק לו משען שבונה ביטחון, זאת אומרת נתעקש אתו כדי שלא יתחמק מהתמודדות ספציפית, כי רק ככה ייבנה אצלו הרגל. כולם יגידו לכם שמי שעובד עם ילד חייב חייב חייב ליצור אתו מגע רגשי בונה אמון, אבל זה לא יכול להישאר איזה רעיון מנחה כללי. זה נבחן בכל רגע ורגע אתו. זה לא משהו שמשאירים לפסיכולוגית לבנות 'כי לה יש את הכלים' ולי לא." הם מהנהנים אבל עדיין לא אומרים דבר. אני: "ואם כבר מדברים על השוני ב'ארגז כלים' ייחודי שעומד לרשות כל גורם מקצועי שעובד אתו, מחנכת, יועצת, מורה להוראה מתקנת או פסיכולוגית, בואו נתבהר על ת-כלי-ת משותפת, על מטרת העל." שני סימני שאלה מביטים בי. אני: "התכלית שהיא לאפשר לילד שלכם לגדול להיות אדם שלם יותר, כזה שיודע לזהות את צרכיו ומוצא אסטרטגיות לספק אותן ולא על חשבון צרכי אחרים, נכון? אנחנו רוצים ילד שאכפת לו מעצמו ואכפת לו מהעולם. מהפרספקטיבה הזאת ה'בעיה הגדולה' שלו עם קריאה, כתיבה, או חשבון (שזו גם שפה), היא לא העיקר. כשהתכלית ברורה לכולנו, והעיקר- כשהמטרה ברורה ל ו, אז יש אפשרות להשתמש בכלים שונים, וכאן נכנסת באמת ההתמקצעות: הוראה מתקנת, טיפול פסיכולוגי כזה או אחר, NVC, CBT, NLP איזה ראשי תיבות שתרצו... " הוא: "מה זה בדיוק ראשי התיבות האלה?"אני: "אני שמחה שאתה מסתקרן אבל בהזדמנות אחרת. כלים, עדשות, מסננות...שאל את דוקטור גוגל."היא: "אז אני סקרנית, תאכלס, איך תתחילי אתו?" אני: "כמו עם כולם. אני אזמין אותו לבקר ב"חנות" שלי, נבחר במשהו שמסקרן אותו ומושך את לבו, עיתון ילדים, משחק, טרמפולינה, העננים בחוץ... מה אני יודעת? העיקר זה שנצא י ח ד למסע של גילוי. אני אף פעם לא יודעת עליו בלעדיו. הוא ילמד לגלות את עצמו גם כי אני אגלה לו את עצמי. אם מה שיחד נבחר לעשות לא ידבר אלי ואתחיל להשתעמם, ברור שאשתף אותו. זה חינוך להתחשבות במורה, לא?" צחוקים. האב : "אני יוצא מפה עם המשפט שאמרת, שכל בעיה ב'קריאה' היא רק קריאה, קריאה לצאת ל ד ר ך. אולי אפילו צעקה." אני: "נכון. כל כך הרבה לבבות צועקים במערכת, אגב, גם של מורים. וצועקים כי כואב וכי מרגישים בדידות ומרחק ושאיש לא באמת שומע. אז תודה שבא לכם להצטרף לקריאה לצאת לדרך משותפת. מחכה כבר להכיר את האוצר שלכם. יאללה, המיצובישי מחכה לכם בחוץ." הם צוחקים.t

 הילד שלי רגיש מדיי.כך אמרה לי אימא שלו. "אתמול בים המציל צעק על שתי ילדות והרגשתי איך שהן נבהלו." הוא אומר ועיניי השקד החומות שלו מצטעפות, "אמרתי לאבא- למה אני צריך להרגיש מה שכולם מרגישים? אז הוא אמר לי שאני רגיש מדיי. מלא פעמים כבר אמרו לי את זה." "ומה אתה אומר?" אני מתעניינת. "לא יודע... גם אימא יודעת שאני רגיש מדיי כי מפריע לי הפתק בגב של החולצה בצווארון, ואני לא סובל את התפרים בגרביים." הוא צוחק וממשיך בחצי התנצלות: "כשהייתי קטן שנאתי עבודות עם הידיים, נגיד בצק ? וגם אני לא אוכל כל מיני דברים שאחרים אוכלים. אם נגיד לילד יש נקניק או ביצה קשה. זה ריח שעושה לי רע." "ובבית ספר?" אני שואלת. "בתעודה המורה כתבה- יש לך רגישות גבוהה... לא הבנתי אם זה טוב או רע, היא לא הסבירה. אימא אמרה שזה טוב, כי אני רגיש לאחרים. כתבו לי גם שאני לא משתתף בשיעורים. בכל המקצועות זה היה. השתתפתי כמה פעמים אבל אני לא אוהב, זה מלחיץ אותי, אני לא רוצה לטעות. אני גם מקווה שלא יפנו אלי סתם וישאלו מה אני חושב... אבל פזית, כשאת שאלת אותי עכשיו, זה... זה לא אותו דבר כמו בכיתה." אני צוחקת: "כי אני לא עושה לך מבחן. זה באמת מעניין אותי מה שיש לך בראש." בן תשע יושב על הכורסה הסגולה. אימא דואגת כי בזמן האחרון יש לו קושי בהבנת הנקרא למרות שלא אבחנו דיסלקציה וגם לא הפרעות קשב. על השולחן אבנים טובות. הוא לוקח את הרוז קוורץ הוורדרדה, השקופה, ומחזיק בידו: "גם את ההסעות אני לא אוהב בגלל שדוחפים. אז אני מתרחק. גם בכיתה כשיש מכות אני לא מתערב, אבל אני יודע בדיוק מה כל אחד מרגיש. לפעמים בא לי גם להגיד, אבל אני מתבייש." אני שוב חצי צוחקת, (כי זה רציני): "איך אני שמחה שאתה לא מתבייש לספר לי שאתה מתבייש!" הוא צוחק. קלט. "כן, ממך אני לא מתבייש כי את מצחיקה אותי. וגם את מדברת אתי הרבה על מה שמרגישים. את יודעת במסיבת סיום לפני החופש היה ילד שאף אחד לא רצה להיות אתו כי הוא מעצבן, אבל אני מרחם עליו כשמענישים ולוקחים לו את ההפסקה כי אז הוא יותר מתעצבן ואני יודע שעוד פעם יכעסו ויצעקו עליו. אז כתבתי אתו יחד משהו מצחיק על המורה." אני: "באמת? והראיתם לה?" הוא עושה לי פרצוף: "פזית, נראה לך?" אני: "לא, ממש לא נראה לי." עכשיו שנינו צוחקים. הוא: "מה, לא נעשה הבנת הנקרא?" אני: "נראה. תסכים לשחק איתי קצת בקלפים? "."איזה?""קלפים עם מילים של רגשות בשביל ילדים רגישים מדיי... ובעצם גם לילדים שאומרים עליהם שהם חסרי רגישות. אתה מוכן לבחור מילים שמתארות רגשות שאתה מרגיש בביה"ס?""סבבה, אין לי בעיה.""בא לך לימונדה ועוגיות?" אני הולכת להביא.כשאני חוזרת אני מצטמררת.על השולחן הלבן הצטברו אכזבה, צער, חוסר ביטחון, בדידות, חרדה, פחד ובהלה, בלבול... הוא לוגם מהלימונדה ומכרסם עוגיה. גם אני. וכשהוא מגיע לקלף שכתוב עליו שנאה, הוא מחזיק שנייה ושם בצד. "לא, את זה אין לי."אני שואלת אם הוא לא מרגיש לפעמים שהוא שונא כשדוחפים, מקללים, מרביצים, צועקים ומענישים. "כן" הוא אומר בקול שקט "אבל אפשר לתת לזה מילה אחרת, כי אבא אומר שלשנוא זה לא טוב." "וטקסטים משעממים...ומבדקים ומבחנים של הבנת הנקרא?""כן, זה מלחיץ." הוא פולט תוך שהוא ממיין ובוחר את הקלפים. "מבאס." אני אומרת. אני רואה שהוא מדלג על הנאה, עונג, נעימות, הפתעה, תקווה... ושם אותם בצד ואז אומר "לפעמים אכזבה, אבל מעצמי, לא מאחרים."נוספים לערימה גם הקלפים: בושה, כעס ורוגז, סבל, עצבנות ואי שקט, מבוכה. הוא מרים אלי מבט: "צריך גם דברים טובים?" אני: "לא צריך כלום". הוא נשען אחורה ועוצר: "יואו, מלא דברים רעים." אני שותקת, מחייכת אליו." ואתה לא מתבייש להראות לי." הוא: "אבל זה רע נכון?""מה אתה חושב?""אני לא יודע, למה יש לי כל כך הרבה הרגשות כאלו.""ובא לך לדעת?""לא יודע."אנחנו יושבים קרוב ואני מרגישה את קשר הנשמות. "אתה יודע משהו, גם עלי אמרו שאני רגישה מדיי. אח"כ למדתי להבין שאני לא רגישה מדיי, אני פגיעה מדיי." הוא: "אה, שפוגעים בך." אני: "כן, כי להיות רגיש למה שקורה למישהו אחר, זה להיות מחובר אליו, וזה נפלא בעיניי, זה כוח, זה לא חולשה. כמו שסיפרת על הילד הזה, שרק לך היה כוח להתחבר אתו. אבל כשאני מיד נפגעת, אני נעלבת ונסגרת ומתנתקת וכועסת... ופוחדת אפילו להגיד שאני כועסת או מאוכזבת או מבולבלת. " *** הייתי מהזן של ה"רגישות מדיי", ילדה שאמרו לה שהיא חייבת להיות חזקה, להיות חזקה, להיות חזקה...ללמוד להתעלם, לפתח עור של פיל.לא הלך לי, אפילו לא של פילפילון. היום אני מבינה שלהחליף מילה זה לעבור עולם. כשאומרים "פגיע" זה פותח לעבודה על עוצמה של חסינות ועמידות, בעוד שכשאומרים "רגיש מדיי", ההפך פירושו להיות אטום, אדיש וקהה חושים. ***הוא שותק. אני מרגישה שהוא מרגיש אותי ונפתח. בא לי לבכות, העיניים הטובות האלה, השיער הגולש, הניקיון, השקט ו... כן, הרגישות הזאת.אלי, אלי, שלא תגמר לעולם. אני: "זה בסדר שנשים ידיים על העיניים כמו שעשינו בפעם הקודמת?"אני שמה. הוא מצטרף."אתה יודע, בזכות הרגישות שלך אתה יכול כל כך לעזור לאחרים, אתה מרגיש נכון?""כן." הוא אומר, "אני מרגיש חום."Edit Post Text

 אל תיקחי לי את האכזבה.."אימא, עוד מעט נקבל את תוצאות המבחן. השקעתי בזה מלא, אני הולך לקבל ציון מעולה." ככה הוא אמר.ואני, ביני לביני, כבר נלחצת: ומה אם הציון יהיה לא טוב והוא יתאכזב?אוקי, אגיד לו שאין לו מה להילחץ ואין מה להתאכזב. שטויות הציונים, לי זה ממש לא משנה כמה הוא יקבל, העיקר שיהיה מאושר.זה מרגיש לי גם ממש סבבה ככה, להיות אימא לא " דורשנית". יש לי הרי גם חברות דורשניות, מלחיצות, אני ממש לא, אני זורמת אתו, יודעת להרגיש אותו, לא רוצה שיכאב לו. שנייה אחרי שאני מאכילה ת'צמי בכל המדהימות שאני, אני מעזה לשתוק לרגע בפנים ולהיות טיפה יותר אמיצה, להעז לשאול.על מי אני עובדת? אין פה אף אחד חוץ ממני, למי את אומרת שלא יתאכזב, לו או לך? מי לא יילחץ? מי יזרום? הוא או אני?.קשה לי ממש עם השאלות השורטות האלו, בא לי שוב להיות בידיעה שאני אחלה אימא, שמרגישה אותו ורואה רק את טובתו. הפחד מהאכזבה שלו מחליש אותי, כואב לי. מספיק כבר כאבתי והתאכזבתי בחיי, הפתיל שלי ממש קצר, אז מה, שוב עכשיו? לא, לא, אני חייבת הרגעה. לימדו אותי להזדרז ולהשקות את הילד באמפתיה כדי לרכך את המכה.שנייה, מי קבע שהוא בכלל "זקוק" כרגע לאמפתיה ולחיבור? אולי הוא זקוק להתבשל עם הכאב? איך אני מעזה למהר לדעת עליו בלעדיו?אני יעני רואה את העולם דרכו, מדמיינת את כאביו ופועלת מבועת הדמיון שלי בקשר למה שטוב לו ומה שרע לו. אני שומעת שוב את הלחישה המכה בי: איך, איך את מעזה לדעת עליו בלעדיו?.ואז, רק אז אני יכולה להקשיב לו, לקול שלו שלא נשמע: "הלו אימא, עכשיו לא מדובר בך, זה המבחן המעצבן שלי והציון המבאס שלי, ואני עוד אתאכזב מלאן בחיים שלי. את יודעת, עוד כמה שנים אהיה בגיל ההתבגרות, מה עם אהבה נכזבת וכאלה? מה, לא תתני לי ללמוד להתאכזב? לא תתני לי לעבור דרך הכאב? דרך האבדן? דרך התסכול, השנאה והזעם? מה, תיקחי ממני את הדרך שלי? את מסע הנשמה שלי? אז שנייה לפני שאת מנחמת אותי (בעצם את עצמך) במילים "טובות" ושוללות רגשות במשפטים כמו: "אין לך מה לבכות חמוד, אל תהיה מאוכזב", בבקשה תגידי לעצמך, כן קודם כל ל ע צ מ ך: "בני האהוב, אלה החיים היקרים ש ל ך, תחווה כל מה שאתה זקוק לחוות פה על האדמה הזאת, ואני אהיה פה בשבילך באהבה ואעזור לך בשמחה כ ש א ת ה תצטרך, כשאתה תבקש.ולגלות לך עוד משהו קטן אימא? כשאת אומרת לי "אל תיקח ללב, זה בסך הכל ציון", אני מרגיש שהקול שלך טיפונת רועד, אני קולט הרבה מעבר למילים שיוצאות ממך, ואני מתבלבל כי ההסתרה היא זו שצועקת. אני מרגיש שאת מרגיעה ומנחמת את עצמך. אז אני רק מזכיר לך שאני כבר בכיתה ה' ואת ממש מוזמנת לא להסתיר ולשתף אותי בגלוי במה שאת עוברת מולי: "אתה יודע מתוק שלי, כשאני רואה שקיבלת "מספיק בקושי" עולים בי כל מיני דברים."מה למשל?קודם כל אני מגלה שאני רואה אותך דרך כל האכזבות והפחדים, השמחות והניצחונות שאספתי בחיים שלי. אי אפשר אחרת, כולם רואים רק דרך העיניים שלהם. קוראים לזה השלכה. אני מייחסת לך מבלי שאני מודעת לזה, את הרגשות והכמיהות שלי. וכשאת רואה אימא שהתבאסתי מהציון, מה בדיוק מלחיץ אותך?באמת לא הציון. הכי חשוב לי שתהיה עצמאי ושתרצה ללמוד בשביל לדעת, ללמוד מתוך סקרנות של אמת, לא למען ציון או פרס, לא כדי להימנע מעונש ולא כדי לשמח אותנו ההורים שלך. קוראים לזה- למידה לשמה. החשיפות הזאת מולו מאפשרת לי לנשום. אני משחררת את המאמץ לשלוט בחיים.ואז הצעקה שלו פתאום מתחילה להיות מובנת לי: "אל תיקחי לי ת'אכזבה, טוב?"אני שומעת. אני עובדת על זה.Edit Post Text

      הנחש.***"תגידי פזית, הילד הזה שעשה את הניסוי שלי שכתבתי על הקיר, זאת את אמרת לו לשלוח לי הודעה עם תודה, או שזה ממנו?" ילד הדיוק מכיתה ד', במלוא גודלו והדרו עומד מולי. "תקשיב מה היה." ככה אני, "הוא פשוט ראה את הניסוי שלך כתוב פה והתחיל לקרוא. וזה ילד ש מ מ ש לא אוהב לקרוא."הוא מסתכל לי ישר בעיניים: "ו....?" ( כאילו - עד כאן את לא יוצאת מזה ממש טוב...)"זהו." ככה אני.הוא: "הוא הבין את הכתב שלי?"אני: "לגמרי."הוא: "אז בטח א ת אמרת לו לשלוח לי תודה, נכון?"אני: "נכון." (הצעתי שישלח לו בהודעת וידיאו בווצאפ)הוא: "למה אמרת לו את זה? "אני: "אה... אה...נראה לי חשוב להגיד לך תודה."הוא: "אבל זה את אמרת לו.""כן, נכון." ככה אני, בקול חלש.הוא: "אם זה לא בא ממישהו בעצמו אז לא צריך לשלוח לי."אני המצטדקת: "רציתי לשמח אותך." (באמת רציתי).הוא: "טוב, אז זה לא שימח אותי, פעם אחרת אל תעשי את זה." האזהרה שלו מפלחת אותי כמו חרב של אור. איזה ילד.דפיקות הלב שלי מאותתות. משהו בתוכי נזקק להפרדה.אני עוצרת. לא נכנעת לאוטומט ההצטדקות. ***אני מאושרת שהילדים שבאים אלי משוחררים מהפחד לדבר בגובה העיניים, ומוכנים להיכנס בי כשליחים של האמת. נראה לי שכולנו עמדנו כילדים מול מישהו או מול מישהי מטילת מורא, התכווצנו מול הוויה מענישה שבעצם "חינכה" אותנו להסתיר, להתפתל, להעמיד פנים.והנה עומד ילד ישיר ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים מציב מולי מראה מלוטשת. והתוכחה שלו מלמדת אותי לראות נכוחה.אני לא רואה בישירות הזו שלו הפחתת כבוד ובוודאי לא חוצפה. הוא נאמן לעצמו.דווקא הילדים הנחמדים מדי, אלה שמרצים ומסתירים ומתכחשים לרגשותיהם, הם אלה שמדאיגים אותי. הפחד הוא פח חד, מלכודת שתופסת אותנו ומעקמת אותנו ואת התקשורת שלנו. הפחד הורס את ההתקשרות, את הסקרנות הטבעית למתרחש בתוכו של האחר כדי להרגיש אותו ולהתחבר אליו. אני יכולה ממש להרגיש את היסוד החמקמק, המפתה, הנחשי, הפתלתל, שבמאמץ הסמוי הזה ל נ ח ש דיפלומטית מה להגיד ומה לא, כדי להרוויח משהו ולא להיפגע. איזו הימנעות מקשר במסווה של קשר. אני מכירה אותו בתוכי ומזהה אותו באחרים. אגב, לא כל הנחשים מסוכנים לבני האדם. רובם אינם כאלה. אבל חשוב בעיניי לזהות מתי התקשורת הנחשית הערמומית, החלקלקה, בעלת הלשון הכפולה עלולה להיות חונקת או ארסית. הפיתוי להשתמש במניפולציות כדי להרוויח משהו, מגרש אותי מעולם גן העדן של התום והיושר. ישר עולים בי בושה, אשמה וחרטה. מה חשבתי לעצמי? ***והנה הילדון מאפשר לי לזהות בתוכי הווייה כזאת מניפולטיבית. זה קורה בחלקיק השנייה, בעצם מחוץ לזמן.וזה כואב. כאב מבורך, כאב לידת המצפון. כואב לזהות בתוכי את האגו של ה'מבוגר המטפל, המחנך', זה החלק שיודע עליו בלעדיו, זה שלמד תיאוריות פסיכולוגיות ויודע כבר מה יעשה למטופל 'טוב'. זה שפועל מאחורי גבו ועובד עליו כאילו היה גוף. אבל הילד הזה רגיש לאנרגיה אנושית ולכל מה שמאחורי הקלעים. שם נמצאים החיים שהוא. יש לו 'אף' גם לטיפת סירחון רוחני שמסווה את עצמו בבושם של "רצון טוב". והילד קלט שההודיה שקיבל מהילד השני לא הגיעה ממקום נקי, ספונטני, אותנטי וישיר (על אף שהשני עשה זאת בשמחה). כן, אני הגדולה, היודעת, מודה עכשיו שתפעלתי אותו כי רציתי "להרוויח" משהו, וזאת בביטחון מלא שאני עושה רק טוב לשני הילדים, אפילו מצוין, ותוך כדי כך לא ערה בכלל שאני רק מעצימה את השקר בעולם. אני מודה לאל שזכיתי במורה-אמת. וזה ילד שמושעה מבית הספר כל שני וחמישי בעוון סרבנות, חוצפה והפרעות.    1,243אנשים שהגעת אליהם   76מעורבויות  קדמי את הפוסט             1414  7 תגובות שיתוף אחד    לייק  תגובה   שתפי  Edit Post Text