פוסטים

 הסכנה שבשיעורי בית בכיתה א'.(וגם אח"כ). אמא שלה: "מה תגידי, שבוע שני ללימודים ואני כבר במלחמות איתה. היא הילדה הראשונה שלי, פקחית, דעתנית. תקשיבי, דורשים ממני בגיל 40 להיות מאלפת עם שוט וגזר. מה קורה לה למורה שלה? נתנה לנו שיעורי בית לקרוא עם הילדה סיפור. כמעט אמרתי לילדה- את חייבת! המורה בקשה. זה בי"ס לא גן ילדים. (היא נאנחת) כבר אמרו לי שהמורה הזאת ותיקה עם הרבה ניסיון ויודעת להחזיק כיתה. אמרו גם שהיא אמנם צועקת הרבה אבל הילדים לומדים להתנהג מהר ולכן ההישגים שלהם הכי טובים בשכבה." אני: "קיבלתם ההורים הודעה בווצאפ?" היא: "הנה, תשמעי. זה נשמע לי בהתחלה ממש סבבה. ככה היא כתבה לנו, במגניבות יעני (מקריאה מהסלולרי) 'משתפת אתכם שיש גם שיעורי בית להורים: כל יום להקשיב לקריאה של הילד פעמיים ברצף לפחות. אתם רק צריכים להקשיב ולחתום. באותה הזדמנות תזכו לזמן איכות עם הילד. תהנו. שתהייה שנה טובה. בהצלחה לכולנו." אני: "בואי ניכנס לרגע לראש של המורה. כיתה א', עוד כמה חודשים כל הילדים צריכים לקרוא ולכתוב. הלחץ עליה שהופך ללחץ בתוכה לא יכול לאפשר לה להשקיע בחינוך כלומר לאפשר למוקד שליטה פנימית להתפתח בילד. היא תהיה אנוסה להשתמש בשליטה, באילוף כדי להשיג צייתנות, להספיק חומר ולעמוד בלוחות זמנים. היא תגיד לעצמה- אני חייבת להיות יעילה ולא לפספס ילדים. אני צריכה לקדם אותם ל'הישגים מדידים'. מהרגע שהילד יראה שההורים איתי, הוא יקשיב לי וילמד להיות ממושמע. אני חייבת לרתום את ההורים כי זאת אני מול 35 ילדים." היא מתקנת אותי: "שלושים ושבעה."אני: "שלושים ושבעה. וההורים קונים את זה, כמו שאמרת-סבבה. איזה יופי שהמורה נותנת לנו להיות שותפים."היא: "ממש ככה."אני: "אז אם בא לך לשמוע מגדת עתידות מנוסה, אני מנבאת שתוך חודש תחתמו מתוך שינה, קראה, לא קראה, מה זה משנה, ותחתמו גם שנייה לפני שהילדה יוצאת לבית ספר כדי למנוע מלחמות איתה. הילדה תקלוט כמובן שאתם מתחמנים. היא תבין- ההורים שלי לא נמצאים ביושרה, הם חותמים כי מבחינתם אין להם ברירה. גם הם חסרי אונים מול השלטונות. כולנו גדלנו ככה פחות או יותר." היא: "אני מזועזעת שלא ראיתי את זה האופן הזה... אז איך נוכל כן להיות ביושרה מולה... ומול עצמנו קודם כל?" אני: "פשוט לא לחתום כשהילדה לא רוצה לקרוא. לדבר שוב ושוב בכנות עם המורה על כמה חשוב לנו שהיא תלמד מרצון, מסקרנות ולא כדי לצאת ידי חובה. לומר את האמת שאנחנו פוחדים שהלחץ להישגים בקריאה עלול גם להביא להישג מאד מפוקפק של שנאה ותיעוב. וצפו גם שייזמנו אתכם לשיחות נזיפה. המורה תגיד- אני מול שלושים ושבעה ילדים. אם לא תתגייסו בבית, הילדה תצבור פערים וחבל, זה ישפיע לה על הצד החברתי. בואו יחד ונגייס אותה. כל כך הגיוני, לא? ידברו אתכם על הערך של מאמץ משותף. אבל מהו בדיוק המאמץ? האנרגיה מופנית בראש וראשונה לסגל את הילדה למסגרת ולחוקיה, מקסימום היא תקבל הקלות אם תפגר במירוץ ו'תצבור פערים'. ומכאן הלדים המתקשים יתחלקו לשניים. יש את אלה שמרצים, שיפחדו ויעשו כל מה שהמורה אומרת. ילד כזה יקרא בבית וישנא כל רגע, והוא גם ישנא בלב אתכם שמכריחים אותו. הילד המתקשה בקצה השני, זה שעדיין בפרפורי נאמנות לעצמו, יתחיל להיות מסומן ככזה שלא משתף פעולה. "ילד הלא בא לי". אתם ההורים תקבלו תפקיד ראשי בסרט 'המשכנעים'. מהרגע שהוא מגיע מביה"ס תהיו בלחץ ותלחיצו ('לטובתו' כמובן) - אז רק תאכל ותכין שיעורים. תגמור עם זה ותוכל לשחק. וכשיגיע הערב: לא הכנת שיעורים? בוא תכין עכשיו, אני אעזור לך (הורים רוצים שקט). כן, כן, יהיו מצבים שתכינו במקומם, כל האמצעים כשירים. שקר. ריצוי. הסתרה. ריצוי. פחדים. ריצוי. הכל חוץ מ- כנות וחוט שדרה. הילד ישרוד, אתם תשרדו. ותזכרי שגם המורים התרגלו לשרוד ב'משרד ההישרדות', זה לא מרגיש להם נורא בכלל, הרי מוכרחים להכריח או לפתות את הסרבנים הקטנים שלא יודעים מה טוב בשבילם. לא? והמדינה שלנו תמשיך להיראות כפי שהיא נראית." היא: "לא יכול להיות שזה עד כדי כך רע."אני: "ראית הפגנות נכון? כדי שיהיו בעולם מושחתים, משהו היה צריך להשחית אותם כילדים רכים. לא בזדון כמובן. הם לומדים מהר את שפת הכוח והמניפולציה. מה, אפשר אחרת? זה הרי עולם של כוח, כבוד וכסף. זה הוירוס הקטלני שעובר מדור לדור." היא: "אז מה את מציעה? את מראה לי מאד ברור את התסריט ומה מסוכן. אני שומעת מה לא, אבל מה כן? מה את עשית כשהיית מורה לכיתה א'?" אני: "אף פעם לא נתתי להורים תפקיד שהם לא בחרו בו. מי אני שאקח אחריות על ההשלכות הקשות שבהפיכת ההורים לסוהרים? זה מסוכן להזריק מתח וסכסוכים לרקמה המשפחתית. אסור לי. אני לא מוכנה להיות שותפה ביצירת אמא שלא סומכת על הילד, שמתחילה לחטט בתיק שלו, לנזוף ולהעניש אותו בצורות גלויות וסמויות . ולבקשתך לשמוע ממני מה כן, אז הכן מתחיל מ-כנות. תמיד תשבחי את הילדה על הכנות ותשבחי מורה שמתוודה על הקשיים שלה ועל העזרה שהיא זקוקה לה. ותגידי לה שהקשר שלה עם הילדה שלך חשוב לך הרבה יותר מההתקדמות שלה בחומר. והעיקר שכולנו נלמד לעומק מהי למידה מבוססת יחסים ושנבין איך דווקא ההתנגדות מצד הילד היא חומר הלמידה הכי חשוב שלנו שמזמין אותנו להתאמן איך לדבר במקום איך להדביר התנגדויות." מי יתן ובשנה הזאת נבין מהי כנות ומה היא דורשת מאיתנו בדברים הקטנים, אלה שהתרגלנו לדלג עליהם. שתהא זו שנה ישרה.Edit Post Text

Edit Post T הזמזום של הזוםאו-הוראה מקוונת והוראה מכוונת. מספרים לי שבימים אלו ממש שוקדים מנהלים על הכשרה של מורים לעבודה אפקטיבית ב"זום" .המטרה: להצליח "להחזיק" תלמידים יותר זמן בזום.אמצעי הפיתוי: גיוון בפעילויות, עבודה בזוגות ועוד שיטות חרום למינהן. ואני אומרת:אל תתאמצו, רק תבנו י ח דגשרמספיק רחב.דברים יפים יעברו עליו. אפשר ללמוד את זה.ושיעור ראשון הוא שיעור בהקשבה.(לא רק ראשון. כל שיעור.) אז הנה סיפור מיום חול לחג ולכל ימות השנה הזו, הבאה עלינו לטובה ולברכה.*נכתב בסגר הקודם ש"עבר" עלינו. .*** "אני כבר אלופה בהפעלת הזום, כבר לא צריכה שאבא ואימא יעזרו לי בזה." המומחית בת ה-7 שמדברת ממסך המחשב שמולי, יושבת עם אימא שלה. שתיהן מוכנות לשיעור זום, אלא שמשהו באווירה מזמזם ומטריד.הילדה רוצה להראות לי משהו, אבל אימא אומרת: "זה לא הזמן. עכשיו לומדים!!!"והתדר בזום מזמזם ועוד איך.המתוקה, שכבר הייתה אצלי פיזית פעמיים (טרום הסגר) אומרת: "אני משתדלת."לי היא נראית מאד משתדלת, אלא שבובת הינשופית שעל המדף שלצידה רוצה להפגין נוכחות. "אי'פשר" שלא להתייחס אליה  "פזית תראי." היא לא מתאפקת מלהשוויץ, מראה לי שציירה את הינשופית ומתחילה להציג את קורות חייה, מאין הגיעה ואיך.מצחיקה הילדה הזאתי, כושר ביטוי ומשחק וואוו. אבל אימא לידה, מאבדת סבלנות ואומרת לה שככה לא לומדים ושנאלץ להפסיק.הכל חדש, לאימא, לילדה ולי.לא לימדו אותנו "לדבר את המצב", רק להשתדל להיות הכי בסדר שאנחנו יכולים.וב-זום זה מה זה מזמזם,ומצמצם.אני מנחשת: "אימא רוצה שנהיה יעילות... כי יש לנו רק שעה, נכון?"שני הנהונים על המסך.אבל אף אחד לא לקח בחשבון שבדיוק לפני 10 דקות, אימא יקרה וילדה מתוקה אפו לראשונה פיצה על אבן.והפיצה בתנור, ריח באוויר, ואת זה הזום לא מעביר.הילדה רוצה לספר לי בגאווה על הציור ולהראות לי את הבית שלה.ואימא רוצה לחנך אותה לבגרות, איפוק, שמירה על גבולות, מיקוד ו...ערות לחשיבות החיסכון בכסף וזמן.אבל שום דבר מזה לא מ ד ו ב ר.וה"לא מדובר" הוא הזמזום העיקרי של הזום.זזזזזזזזזזז.משהו לא זז. תקוע. סתום.,"יש לי רעיון, כדי שנהייה הכי יעילים" אני מצהירה. "אימא, מה דעתך להשאיר אותנו פה בזום, רק שתינו?" (אני והילדונת)אימא נעתרת מיד. סומכת עלי ומבינה את חשיבות האינטימיות המכוונת בהוראה המקוונת.  אני מדליקה נר. לוקחת את הזמן."גם לנו יש נר ריחני", ככה הקטנה. "פעם אימא שמה. פזית, אני רוצה להראות לך דברים מהחדר שלי !!"סבבה. הרי העיפרון המחודד, המחק והחוברת שביקשתי להכין, יחכו. אין בית ספר מחר. "כמה דברים מהחדר את רוצה להראות לי?""שלושה" היא אומרת."וכשאני לא אצליח להתפקס על החוברת, את תעזרי לי מרחוק?"- ככה אני."ברור, אני אלופה, אבל עכשיו אני עייפה מאד. השעה הזאת לא כל כך טובה לי. אפשר שנקבע לבוקר?""בכיף. שנייה מאמי, אני הולכת להביא יומן. למתי אנחנו קובעות?""שאני אקרא לאימא?","הי, הי!" ככה אני. " אימא לא צריכה להסיע אותך אלי ואפילו לא להכין אותך להשתמש בזום, את יודעת הכל לבד."בת ה-7 נכנסת למוד רציני , מסדרת את עצמה בכיסא.״ראשון ב-11 זה מצוין לי.״אני פותחת יומן: "גם לי. ותכיני חת-חתול (משחק קלפים אהוב) ודוקים. 10 דקות אחרונות- משחק. אני חייבת""בסדר פזית".  ***המפגש שקבענו התקיים כמתוכנן. 10 דקות לפני, התקשרה הקטנה ושאלה אם אני מוכנה- כי היא כבר מוכנה. עברנו חצי שעה של למידה מרוכזת. חלק ניכר ממנה היא הובילה בביטחון ובשמחה. הרי כשכוונת הלב אמתית וברורה תתרחש למידה מקוונת מכוונת בול למטרה. ואז היא אמרה שהיא חושבת שחצי שעה תספיק לה, כי אחר כך כבר קשה לה להישאר מרוכזת.אמרתי לה שהשיתוף שלה אותי הוא הדבר הכי משמח בשבילי ושנהיה בגמישות עם הזמנים בתקופה המיוחדת הזאת, כי כל יום מוליד משהו חדש.היא אמרה שהיא גמישה והראתה לי בזום שהיא עושה "גשר" באתלטיות מרשימה.ואני אמרתי לעצמי שבנינו שתינו גשר. ועל גשר רחב ואיתן יוכלו לעבור כל כך הרבה דברים יפים.ext

 ואז נכנס השרוט.(זיכרון מלפני שנים רבות)***.קטן אחד מגיע אלי. אני רואה לחי אדומה ועליה שריטות.אני (בבהלה): "מה זה ? מה קרה?""זה הוא..." מצביע על זעוף אחד שמתקרב.אני כבר בלחץ, הנה טלפון מהורי השרוט. איך זה קרה? אנחנו רוצים לדעת שהענשת את השורט ! שטפלת במקרה בחומרה. מצאתי אותו."בוא לכיתה." (ב'-2)אני בעקבותיו: "שב ! ( בעצבים) עכשיו תקשיב לי ! זה כ"כ מסוכן, יכולת להוציא לו עין."והוא מכסה ת'ראש בסווטשירט, מתחמם, דופק על השולחן וצועק:"לא עשיתי את זה ! שוב פעם לא מאמינים לי. אני לא יכול להגיד כלום..."ואני, ככה לגמור ת'חובה שלי, עם בטחון מלא (זמני) במה שאני עושה: "קודם כל דבר בשקט ! נו, מה יש לך להגיד?" (אוף, יצא ממני קול של מורה).הוא: "אני לא אגיד ! את לא תאמיני לי. אני לא שרטתי אותו... נשבע לך. זה היה לו כבר קודם, דחפתי אותו, אבל לא שרטתי אותו." נדמה לי שאני מתחילה לקלוט מה קורה.באמת לא ביררתי כלום. ישר התנפלתי עליו.הוא פשוט כבר נמצא אצלי בראש במגירת 'האלימים'. כן, היו מקרים קודמים דומים, ולא מעט. וזאת הסיבה שאוטומטית אני לא מאמינה לו וממש לא בא לי לשמוע אותו, רק לתת לו 'מה שמגיע לו' ולצאת בסדר, 'למלא את חובתי' ושלא יגידו שלא טיפלתי במקרה ושלא הענשתי...הלב שלי דופק. תודה אלוהים שפתחת לי כרגע צוהר לראות מה בעצם עובר ע ל י.ואז נכנס השרוט.***אני קוראת לו ושואלת מה היה. והוא: "כן, רבנו. אני הייתי שני בתור והוא ראשון. דחפתי אותו קצת והלכנו מכות, קצת, לא הרבה. את אומרת שהכי חשוב כנות, אז אני בכנות. (מילה קריטית בכיתה ובחיים, ולכן מדוברת אצלנו הרבה. אחת מבין קלפי הצרכים/ערכים/הודיות שתלויים מול החלון הגדול). אני: "והשריטה פה על הלחי שלך....הוא שרט אותך, נכון?" (אני חייבת להשקיט את מצפוני אחרי שנזפתי בילדון השני והתחממתי).הוא: "אה.. אני חושב, אני לא לגמרי בטוח שזה מזה...". שוב אני בלחץ. עכשיו איך אני יוצאת מזה?שותקת. רגע, בלי הלקאות עצמיות. שומעת? - ככה אני, מלכת המודעות. זה לא מקדם לשום מקום, תביני, חרטה בריאה זה בסדר, בלי לופים, תתקני, אפשר, ברוגע, בלי לחץ, תנשמי שנייה, בחייאת... כנות הוא אמר, (כל זה ביני לביני בשתי שניות). החשוד כ'שורט', מוריד לאט ת'סווטשירט מהראש. עדיין עצבני אש. עוברב-"ויש" את כל הכיתה, רץ לצד השני לעבר מעמד העץ שהכין לי מוטי אב הבית. על המעמד תלויים קלפי הצרכים, אנחנו קוראים לו- 'תלוי בצורך', והתרגלנו לחפש ולמצוא שם את המילים המדוייקות לנו.הילדון תולש מאטב העץ הקטן את הקלף עליו מתנוססת המילה "הגנה", מנופף לי בו ואומר: "הייתי צריך את זה, את זה, בדיוק את זה !" בפרצוף אדום כזה, נואש ו...כואב לי להגיד, עכשיו בוכה. עיניים אדומות, דומעות, עצובות עצובות. היה לי קל יותר אם הן היו כועסות, אבל עצובות כל כך... זה חותך.והוא ממשיך: "אפ'חד לא הגן עלי והמורה התורנית לא ראתה." הדמעות זולגות וזולגות לו על הלחיים והלב שלי צורב.למה אין לי איזה שולחן להיכנס תחתיו, להתבייש בשקט, להסמיק. פתאום מתוך מעגל הילדים שהגיע לצפות בדרמה, יוצאת המקסימה עם ריח מרכך הכביסה, ניגשת למתלה הקלפים, תולשת בעדינות את הקלף 'שקט ושלווה' ומגישה לו בלי מילים (יעני, אולי זה מה שהיית זקוק לו?) והשרוט נכנס לתדהמתי ל'משחק' שאנחנו מתרגלים יום יום (רק כשזה מתבקש מהחיים), ניגש למתלה הצרכים, מתבונן בריכוז, מוריד את הקלפים 'הקשבה' ו'הבנה' ופונה אלי בשאלה: "נכון?"אני עונה לו תוך שאני מצביעה על ה'שורט', יותר נכון 'הלא שורט': "תשאל אותו אם זה מה שהוא צריך."השרוט מראה לו בלי להוציא מילה, אבל הנאשם כ'שורט' על לא עוול בכפו, יותר נכון בצפורניו, נשאר בפנים חתומות ובגב ידו הקטנה מנגב את הדמעות.למה אין לי טישו. ככה אני ביני לביני. לא עבורו, עבורי. הממושקף המנומש (חבר טוב של השרוט) מחליט להתערב: "אולי 'רוגע'?"ה'לא שורט' מאשר בהנהון נמרץ: "כן, כן. אם הייתי מרגיש בהגנה, הייתי ברוגע... אני רוצה רוגע. מסתכל על הרצפה, וטיפונת מציץ אלי. העיניים, לעזאזל, עדיין עצובות.אני נגשת למתלה, מורידה את 'רוגע' נותנת לו ללא מילים ופתאום המילה חיה ונושמת בחדר. כולם מרגישים.אין, תקשיבו, זה לא אמתי. בא לי להודות לילדים שהצטרפו על המעורבות העדינה שלהם, על הלבבות שנפתחים לעזור ולהציע הצעות, אבל אני מחליטה לדחות קצת וללכת לאן שקשה, להתנצלות שלי בפני החשוד כ'שורט' שנוקה מאשמה. "חמוד, אני ממש ממש מצטערת שהרמתי את הקול והאשמתי אותך בשריטה בלי לבדוק קודם אתך מה בדיוק קרה. סליחה. נבהלתי וכעסתי כי חשוב לי ש כ ו ל ם פה יהיו מוגנים, בדיוק כמו הקלף שאתה רצת והבאת ובחרת להראות לי. כי אני לא מוכנה לשום אלימות ודחיפות ומכות. כולם יודעים. אז שמעתי עכשיו קודם כל שהוא זה שהתחיל ודחף אותך, ואז החזרת לו אבל לא שרטת אותו. זאת האמת, נכון? זה מה שקרה? אתה מרגיש שעכשיו אני מבינה אותך?"הוא עושה 'כן' עם הראש ואומר: "לא צריך ישר להאשים." אני: "נכון, חשוב קודם כל לברר בסבלנות."עכשיו הוא עם ראש גלוי, לא צפון בסווטשירט: "הייתי בטוח שלא תאמיני לי. ראיתי אותך, את כעסת ורק רצית לדבר כל הזמן."אני: "ראית נכון, זה מה שהיה. כעסתי כי באמת פחדתי. חששתי ולא האמנתי בהתחלה, אבל בזכות מה ששמעתי מכם קלטתי שטעיתי וחשוב לי לבקש סליחה ולתקן. (פונה לילדים שהתערבו) כל כך שמחתם אותי שבאתם עם כזה רצון לעזור לנו להבין מה חסר. אתם יודעים איך אני קוראת לזה? "מעגל עיניים סקרניות.אני: "קוראים לזה חברות." ***ישר אחרי הצלצול ניגש אלי החשוד כ'שורט': "אני כבר לא כועס." התחבקנו. אני יזמתי. רציתי להרגיש ת'קטן הזה קרוב.אני חושבת שגם הוא.Edit Post Text

 על חטא שחטאנו בביה"ס.וגם על שבט ההימבה. *לפעמים היה עולה אצלנו בכיתה נושא ה"עונש".מישהו היה אומר ש"צריך להעניש". מישהי הייתה מספרת על ילד שבכה כי הענישו אותו, שלחו אותו להירשם במזכירות, או להישאר בכיתה בהפסקה או אפילו הישעו אותו מהלימודים. רציתי להגיד להם שאנחנו הגדולים משעים את הקטנים כשאנחנו לא יודעים להיות מושיעים בדרך אחרת. אבל לא אמרתי מחשש לשון הרע. שנאתי עונשים. כשעלה בדעתי הרעיון ש"צריך להעניש" שנאתי את עצמי. באופן אישי זכיתי. מעולם לא נאלצתי להרחיק ילד מהפעילות לכמה ימים כדי לשמור מפגיעה, כי בשבילי חינוך הוא קודם כל רפואה מונעת. חטאים, כמו פצעים, צריך לחטא.והחיטוי מתרחש כשמוציאים אותם לאור. לאור המודעות, לאור הסליחה, לאור האהבה המרפאה. ואי אפשר להוציא לאור ולהתוודות כשפוחדים מעונש. אז איך מקדימים תרופה למכה (לאלימות, לצעקות, להצקות, להשפלות, לפחדים) ??? מספרים סיפורים ושרים שירים (בין השאר)..***אני אוהבת ללמד גיאוגרפיה של הנפש, ולכן הייתי מספרת לקטנים שלי את הסיפור על שבט ההימבה מצפון נמיביה. ההימבה שחיים מצידו השני של נהר הקוננה באנגולה. בימים ההם הבאתי תמונות מהגוגל. היום כבר יש סרטונים ביוטיוב.וכך הייתי מספרת: יש שבט במערב אפריקה שקוראים לו שבט ההימבה. הם גרים בבקתות עץ. הנשים שם בכפר, מורחות על גופן שומן עזים מעורבב בחרס אדום, אולי כדי לשמור על העור מפני השמש החזקה, ואולי בשביל היופי. צריך לשאול אותן. כשאישה רוצה ללדת ילד, היא יוצאת מהכפר ויושבת תחת עץ גדול.בכל העולם, יום ההולדת הוא היום שבו התינוק יוצא לאוויר העולם מהבטן של אימא, אבל שם אצל ההימבה, מחשבים את יום הולדתו של אדם על פי היום שבו הרעיון נולד, היום שבו המחשבה עליו, עברה לראשונה בראשה של אמו. האישה מתיישבת בצלו של העץ ומקשיבה. היא שומעת את רחש הרוח החמה בעשבים ובעלי העץ הגדול. היא שומעת משק כנפיים או צפצוף של ציפור, יללות של חיות שונות או שאגה של אריה שנשמעת לעת ערב מרחוק. האישה מתבוננת באור המתחלף עד השקיעה. היא מקשיבה ומקשיבה בסבלנות עד שמשהו מופלא קורה. לפתע מתנגן בראשה שירו של הילד שעתיד להיוולד לה. היא שומעת אותו שוב ושוב עד שהיא יודעת לשיר אותו, ואז היא שבה לביתה בכפר של ההימבה. .בבקתה שלה מלמדת האישה את בעלה את השיר ששמעה מתחת לעץ והם שרים אותו יחד, כי הם מאמינים שככה הם מזמינים אליהם את הילד שעתיד להיוולד להם. אימא מכירה כמובן את השיר שאימא שלה, סבתא שמעה ואבא מכיר את שלו. השיר החדש יחכה לילד שיבוא. וכשהאישה זוכה להיכנס להריון, היא דואגת לכך שהמיילדות וזקנות השבט ילמדו לשיר את שירו המיוחד של הילד החדש, כך שיוכלו כולם לשיר אותו בשעת הלידה ולקבל את פניו.כשהילד גדל, הוא לומד את השיר המיוחד שלו וגם שאר בני שבט דואגים לשיר אותו בכל מיני מצבים חשובים בחייו, למשל כשהוא מצליח לצוד חיה בפעם הראשונה. השיר שלו מלווה אותו גם כשהוא מצליח וגם כשהוא נכשל, גם כשהוא חוגג חתונה וגם כשהוא חולה או נפצע. אם חס וחלילה הילד עושה שגיאה גדולה, עובר עבירה על מה שמותר בחוקים של השבט, אם הוא פושע וחוטא, ידאגו בני השבט להתרכז סביבו במעגל במרכז הכפר כדי לשיר לו את שירו. הם מאמינים שבמקום להכאיב ולהעניש אותו על שהתלכלך, צריך לעזור לו להתנקות, להזכיר לו מי הוא באמת דרך השיר שהוא רק שלו, השיר שאימא שלו קיבלה תחת העץ הגדול, השיר שהיא שרה לו כשעוד היה בתוך הבטן שלה. זה השיר שיעזור לו בכך שיזכיר לו את המקור הטהור והאמתי שהוא. וכששוכב בן שבט ההימבה על ערש דווי, לפני המוות, מתרכזים כל אוהביו סביבו בפעם האחרונה כדי לשיר לו את שירו בקול חרישי, וזו התפילה שעוזרת לו ולשבט שלו לחתום ולהיפרד כדי שילך לעולמו בשלום. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל.ונאמר אמן.Edit Post Text

זה כתוב בטוש אדוםיום הזיכרון. חלפו שנתיים.נכנסת לכיתה שלי, ב' 2.קטנה, מזכירה קבועה שלי: "תכתבי על הלוח יום הזיכרון לחללי צהל, ויש באחת עשרה צפירה. אם הילדים ישאלו מה זה חללים, אני אסביר. זה היה כתוב אתמול מלא בטלוויזיה ואימא אמרה לי שחלל זה מי שמת."אני כותבת בטוש אדום.מתחיל היום. שמה לנו ברדיו של הכיתה שירים של רשת ג'. אישית אני מתחברת לתוגה. זה מרטיט לי את הלב ופותח את הנשמה.כל החולצות הלבנות כבר בכיתה, והמזכירה הקטנה לוחשת לי: "אפשר עכשיו?", "כן, בטח אפשר."היא נעמדת לידי זקופה: "חללי צה"ל זה כל החיילים שמתו בשביל שאנחנו נחגוג את חג העצמאות ושתהיה לנו מדינה."קטנה אחרת, היום עם צמה מוקפדת: "דוד שלי מת", ומתולתל שחרחר מוסיף: "גם אח של אבא."ושתיקה...המפקח שלי הפיצפון, שלא נותן להעביר שעורים לא מתוכננים: "אתמול כבר עבדנו בחוברת על הדגל והסמל והעלה של זית והמנורה. גם בגן, גם שהיינו בכיתה א' ."וואי וואי, המפקח רומז לצורך בשינוי תכנית הלימודים."ילדים, למה היו ויש חללים?"רציני מתוק: "כי אנשים גדולים, חיילים מגיל שמונה עשרה עד ממש גדולים, יורים ומזה מתים, מלא מתים." וזאת שתמיד תגיד משהו: "אח"כ זה יום העצמאות. בזכות אלו שמתו יש לנו מדינה. ואז שמחים."ככה גם אני דיברתי כשהייתי בגילם. אותם מערכי שיעור, דגל, סמל, המנון, סיפור עצוב ליום הזיכרון. מגש הכסף, דמעה, סיפור שמח ליום העצמאות, דמעה, פלאפל, במת בידור, פטישים, זיקוקים, מנגל וסוגרים ת'בסטה. שנה אחר שנה, ועוד חללים, ועוד מלחמה."ילדים, מי נלחם? "ממושקפת עדינה: "חיילים.""למה נלחמים? "מתוק בלונדיני: "כי מזלזלים, כי אין כבוד."וואללה חזק. אני מופתעת. כותבת על הלוח: ז ל ז ו ל -ו - ח ו ס ר כ ב ו ד.גלויית לב עם נמשים: "זה קורה לאחותי ולי, היא מזלזלת בי ואני גם, ואין כבוד."מצטיינת: "זלזול זה בגלל שאין סובלנות. סובלנות זה לקבל דעה של מישו אחר, גם אם היא לא כמו שלך. למדנו את זה בסיפור, ת'מילה הזאת."המנומשת: "כן, ככה זה אצלנו, היא גדולה, מזלזלת בי ואין לה ת'סובלנות."המפקח שלי פונה אליה (לקח לי ת'תפקיד החצוף): "תסבירי? "והיא: "אנ'לא מסבירה עכשיו, אני יודעת שגם אימא אמרה שאנחנו צריכות להפסיק כל הזמן עם זה, כי אם נמשיך כשנהייה גדולות לא נוכל להיות בקשר."אני במורתיות מתבקשת: "ילדים, יכול להיות שמלחמה מתחילה כשקטנים?"קטנה, עם עיניים עצובות כאלו (גם כשהיא שמחה): "כן, יש מלחמה בלי שיורים... בין ילדים."הברבית: "כשאין הקשבה מתחילה מלחמה."(מאיפה היא הביאה את זה עכשיו?)אני, דופק לי כבר הלב : "איפה עוד זה קורה, חוץ מבין אחים? "המפקח שלובש חולצת בד לבנה בלי סמל על חולצת בית הספר (נראה לי שהוא מאשר לי ת'שיעור): "הרבה הרבה בכדורגל, שם כל הזמן זה כרטיס אדום- מלחמה.""איפה עוד מתוקים?"שתיקה.לא, לא, לשיעור כזה אני לא נותנת להיתקע. נו, שמישהו כבר יושיע...טוב אל תלחצי עכשיו, תאפשרי לה לשתיקה לרטוט, פני לה מקום.הם רציניים היום הדרדסים, ועוד בלבן.קטן, עם שן שעוד שנייה תיפול: "הכי הרבה זה בחדשות (מסתכל לצדדים), אני יכול עם הקלפים?"ההיא שיושבת לידו לוקחת את המתקן שעליו תלויים הקלפים עם שמות הצרכים ושמה על השולחן שלו. "לא, שימי על השולחן העגול שכולם יראו.", והוא ממשיך: "בחדשות, תמיד שיושבים אנשים ליד שולחן עגול כזה, אימא צועקת תנמיכו ת'זבל הזה... אז רציתי ת'קלפים להגיד מה א י ן שם... (יורה בצרור) אין כבוד, אין הקשבה, אין התייחסות וגם הקלף של התמיכה והעידוד אפשר, גם זה אין.. ו...( תקשיבו טוב) ואין הקשבה עם העיניים, זה רק בכאילו, בגלל שהם יושבים במעגל הם חייבים כאילו להסתכל אחד על השני. אבל זה לא הקשבה בכלל, סתם עיניים, בלי הקשבה."אמרתי לכם שאלוהים נכנס כשנותנים לו מקום להיכנס.זמן עיכול.ילדה, שהרגע חזרה מהשקיית העציצים במרפסת, בחולצה הלבנה מוכתמת בבוץ (אמא שלה הולכת להרוג אותי): "שמעתי את כל השיחה מבחוץ. זה לא רק בחדשות, זה גם בתכניות שלנו, בסדרות בערוץ הילדים, מדברים לא בכבוד, מקללים, וצועקים מלא."המפקחון שוב פונה אליה: "אז גם שם תכף תגידי לי זה מלחמה?"היא לא עונה, מסתכלת עלי, שאני כבר אתמודד עם הפיקוח.בכיתה נמצאת איתי סבתא מתנדבת. העדה היחידה שלי לקסם שמתרחש. שתינו בלבן ושתינו קצת בשוק.אני אומרת: "כשהיינו קטנות, וזה היה ממש מזמן, לא היה ערוץ הילדים, היה רק ערוץ אחד עם תכניות כמו הבית של פיסטוק, שכונת חיים, בלי סודות, HERE WE ARE - תכנית באנגלית, קישקשתא, דני ודינה הולכים בדרכים... ואת הצבעים היינו צריכים לדמיין כי התמונה הייתה בשחור לבן..."הגננית הקטנה עם הבוץ ממשיכה, מתעלמת ממני ומפרץ הנוסטלגיה: "השבוע לימדת אותנו על המילים ער ורע, ואמרת שרע זה הראשי תיבות *רק עצמי*, אז יש תכנית אחת עם ילדה שכל הזמן חושבת רק על עצמה, ועושה כל מיני דברים בלי להתחשב באף אחד. גם יש ילדות שאני מכירה, שרוצות להיות כמו השחקנית הזאת והן מחקות אותה."הקטן גדול (היום כמו כולם בלבן, בלי חולצה של בארסה) מחזק: "נו, זה בדיוק כמו האגו בכדורגל, אגואיסט זה רק עצמי, זה רע."רציני מתוק שהרגע סיים ספינת נייר משוכללת: "לי אימא לא נותנת לראות תכניות כאלה בכלל. היא אומרת שמה שקורה זה שלומדים מזה ורוצים להיות כמו מי שבטלוויזיה וזה מלא אלימות. אבל אח שלי הגדול מתעצבן מזה."המפקח הקטן מסכם: "יש מלחמות בלי שיורים, גם בגדולים וגם בקטנים."שחרחורת יפה שאוהבת לרקוד: "לי נותנים לראות מה שבא לי. אין להם זמן כל הזמן לבדוק, ואני רואה גם תכניות של אחותי עם נישוקים של גדולים."המפקח: "מה את עושה צחוק? היום יום הזיכרון."דממה.מדלת צדדית נכנסת אלינו מורה שחלפה במסדרון, כזאת מהחבורה שלנו, הרגישים. קולטת את השקט: "היי מה קורה פה?"המתולתלת עונה: "זה שיעור על מלחמות ומתי זה מתחיל."המורה נעצרת ובקול הנעים נעים הזה שלה (היא מהזן המהפנט) אומרת: "כשיש לי בלב שלום פנימי עם עצמי (ככה שמה יד על החזה) ואני לא מוותרת עליו, אז אני אוכל לעשות שלום עם אחרים. הכל זה השתקפות, כמו שמסתכלים במראה...כשכאני כועסת, כועסים עלי בחזרה. כשאני בטוב, כולם נראים לי יותר טובים, זו דעתי ילדים." ויוצאת.אני מחזקת: "זה בדיוק מה שהיה כשכעסתי על... (השם שמור במערכת) ואחר כך התנצלתי ושיתפתי אתכם שהיה לי בוקר קשה ובאתי עם כעס בלב מהבית וזה יצא עליו." (צץ לי רעיון לשיעור על השלכות, אבל לא עכשיו).אחר אומר: "לי זה קורה מלא... אחרי זה מתחרטים ויש הרגשה רעה."אני נוחתת למציאות: "ילדים, הטקס ! נסחפנו ואנחנו מאחרים."המפקח פונה סביבו: "זוכרים ? לא מוחאים כפיים ולא צוחקים."..קטן ביישן, שממעט להשתתף, סיפר לי אחרי הטקס, בדרך מהאולם: "פזית, הייתה מלחמה ו*רק עצמי* בטקס, ראיתי. שניים מהשורה שלפני התיישבו על הברכיים, לפניהם היו שניים שעמדו על הכיסאות, ומישהו, אני לא רוצה להגיד ת'שם, דחף אחד לפניו שעל הברכיים, והוא קיבל מכה בסנטר מהכיסא שלפניו, וזה שעמד גם נפל. כולם ראו את זה אבל אני הכי, כי הייתי מאחורה. הם היו ב- *רק עצמי* ,לא חשבו שאם הם יעמדו אז לא יראו מאחורה, הם לא היו בהתחשבות... אבל גם זה שדחף, הוא יכל פשוט לבקש, למה לדחוף?"שאלתי אותו אם הוא מוכן לשתף את כולם, כי זה מאד חשוב בעיניי להיות ער ל-ר-ע, ל-רק עצמי הזה. הוא אמר: "לא, את ! "ניסיתי מילה במילה.הגננית עם חולצת הבוץ: "אולי לזה שדחף, רע לו בפנים? אולי הוא לא בשלום עם עצמו..."איך דופק לי הלב, ואני לעצמי אומרת שהמתוקים נתנו לי היום יום זיכרון. הם הזכירו לי וזה כואב, וזה עמוק. אז אני כותבת בטוש אדום: רק כשיהיה לי שלום בתוכי, עם עצמי, יתחיל יום העצמאות האמתי שלי.​