פוסטים

 מה, להודות ל ע צ מ י ? הנה הסיפור: "אני לא כל כך מקובלת..." יצא לה.אני רואה עיניים כחולות ענקיות, עצובות טיפונת, שתי צמות, גוף דקיק בתוך אוברול ג'ינס, ולמטה אולסטאר כחולות עם שרוכים אדומים.בעיניי היא דווקא ילדה יפה וחמודה, אבל מי אני שאגיד לה מה היא ומי היא,היא עוד לא מכירה אותי ובכל מקרה תצטרך לגלות בעצמה. אני עושה לה פרצוף מצחיק : "ובגלל זה אימא הביאה אותך אלי?""כן, כי אין לי חברות.""אף אחת?""אה כן, מיכל.""מיכל היא לא סתם חברה שלך, נכון?""מזת'ומרת?""יש בך בטח דברים שבגללם היא אוהבת להיות אתך... כמו שבה, במיכל, יש בטח דברים שבגללם א ת אוהבת להיות איתה, נכון?""אה, כן, אני מצחיקה אותה וגם עוזרת לה בשיעורים, למרות שאני יותר קטנה ממנה, היא בת 11 ואני בת 10 וקצת.""יש בך עוד משהו שעושה לה טוב? שהיא שמחה להיות חברה שלך? ""נראה לי...לא יודעת מה עוד." אני מגישה לה את קופסת קלפי ההודיה: "עכשיו את הולכת להודות לעצמך אם בא לך."היא צוחקת: "להודות לעצמי? על מה?""על כל מה שיש בך שבזכותו מיכל חברה שלך." -אני חוזרת ואומרת תוך שאני מפזרת את הקלפים על השטיח, מרימה את הקלף "רצון לעזור" ומדגימה לה: "למשל...אני מודה לעצמי ש... שיש לי הרבה פעמים רצון לעזור. אני אוהבת למשל לעזור לאחרים...זה כיף לי."היא מסתכלת בספק חיוך, ספק רצינות: "ואת באמת עוזרת להם? או זה שהיית קטנה?""זה... גם עכשיו וגם כשהייתי קטנה" אני אומרת, "ככה אני, זה הטבע שלי. מה לעשות, נולדתי אחת שאוהבת לעזור כשאני יכולה.""גם אני..." היא אומרת, "אני חושבת." העיניים שלה משוטטות על אותיות הזהב שעל הקלפים: "אני לא מבינה את כול המילים."אני: "לא נורא, יש מאה ואחד קלפים, תבחרי מה שאת מבינה ושמתאים לך, ותגידי למשל: תודה לי... על זה... שיש לי ואני נותנת לאחרים...נניח... נאמנות?""כן, אני באמת נאמנה (אני שומעת גוון של ביטחון) אבל זה קצת שוויצריות, לא?... טוב, לא'כפת לי, אין פה אפ'חד".אני: "הלו... אני זה אפ'חד?"הסתחבקנו. היא: "טוב, אז תודה לי על הרצון לעזור שיש לי, בדיוק כמו שאמרת על עצמך, ותודה לי על ה... (היא מרימה את הקלף "יושר" ומראה לי) יושר. כי אני ממש לא שקרנית כמו הרבה בכיתה, אני לא אומרת שמות (ניצוץ שמחה בעיניים הגדולות הכחולות). באצבעות דקיקות היא אוספת 3 קלפים זה אחרי זה : "אני גם מודה לעצמי על ה...חברות... ועל ה...השקעה... ו...על הרוגע.""תסבירי לי טיפה." אני אומרת.היא מתלהבת: " כי אני משקיעה בחברות שלנו, אני חברה טובה ואני גם יותר רגועה, כי מיכל לא כל כך. אני אף פעם לא צועקת ולא רבה. היא גם אומרת לכולם שאני מרגיעה אותה."אני מצביעה על הקלפים "רגישות" ו"התחשבות": "אז יכול להיות שיש לך גם רגישות אליה ואל אחרים? ואת גם מתחשבת באנשים?"היא מאמצת את הרעיונות בשמחה: "כן, אימא אומרת שאני מאד רגישה ואני גם מתחשבת, אז אני יכולה להודות לעצמי שיש לי את זה." האוויר נהיה יותר קל. עכשיו תראו בתמונה המצורפת לאן הגענו יחד. היא יצרה פרח של תודות לעצמה. אני מאמינה שאם היו מרגילים אותי כשהייתי בגילה, להיזכר בטוב שבי ולהודות עליו, לתת לו תוקף, אז במיוחד בזמנים בהם נפלתי לתוך בור ה"אין", היה לי סולם ליציאה ממנו. לפעמים אני קוראת לזה מעגל ה"יש". יש שמודים עליו יכול להינתן לעולם.אתם מוזמנים להציע שמות אחרים. מישהו אמר לי- מעגל ה"חוזקות" (הוא בעניין של סדנאות ניהול), מישהי שמכורה לשפת העידן החדש הציעה "מעגל מקורות השפע שלי". צודקת, משם נובע ביטחון עצמי בריא. פסיכולוגית אחת אמרה שתזכורת יומיומית לכל הטוב שבנו, זו "ערכת עזרה ראשונה למניעת דיכאון", ואחת שלומדת תקשור קראה לזה "מעגל של מלאכים", כי אלה הכוחות שניתנו לנו ל"מלאכת החיים". מלאכי שרת.   נתתי לילדונת את קלפי ההודיה שבחרה בתוך קופסת קרטון שהיא עיטרה בטושים עם נצנצים של כסף וזהב. עטפנו בצלופן עם סרט תכלת. טלפון בתשע וחצי בערב. מסתבר שהילדה נרדמה עם הקופסה במיטה והאימא סקרנית לשמוע מה בדיוק עשיתי אתה. שיתפתי בהרחבה. על הבוקר הסלולרי רוטט. האימא על הקו : "תקשיבי, אני לא כזאת גרועה כמו שחשבתי שאני... (היא צוחקת) עברתי על הקלפים לפני שנרדמתי, וישנתי אחרת. גם כשהתעוררתי, מצאתי בעצמי כמה תכונות טובות שבגללן בעלי מוכן לסבול אותי... בחיי שמזמן לא הרגשתי ככה. הקלה. אני הולכת לשחק בזה איתו אם הוא יסכים. הביקורתיות העצמית שלו זה משהו, לפעמים אני פוחדת שהוא יחטוף התקף לב מרוב שהוא מלחיץ את עצמו, כי הוא טיפוס הישגי ששום דבר לא מספיק לו. ממש לא יזיק לו לעצור לקלוט כמה יש לו לתת, כמה הוא באמת נותן ולמה אני אוהבת אותו. אז שיירגע." כשסיימנו את השיחה שמעתי פתאום ברדיו את ריטה: "יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש, משהו ישתנה משהו יירגע בנו, משהו יגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש. וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד זה יבוא בטוח בעצמו כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו וזה יבוא, אתה תראה הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל זה יבוא, כמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו."Edit Post Text

 ילדים שהם מורים רוחניים גדולים. ***בסיומו של מפגש הפרידה שלנו, אחרי כשנה של יחד מרומם נפש. בן ה-8 : "את יודעת, אנחנו נפרדים היום... (מחייך) אבל אפילו שלא ניפגש איזה זמן, אנחנו כל הזמן ביחד. וגם שתדעי, שאם את צריכה משהו, אז יש לך עוד אַתְּ אחת. כל משהו שיש לך פזית, יש פזית אחרת בפנים שיש לה את ההפך. נגיד את עצובה? אז ה י א שמחה. תקראי לה, היא תבוא. וזה עם כ ל ההרגשות שאת מרגישה. אני עושה את זה כל הזמן."Edit Post Text

 ״הם קראו לי שמן״ . היא: "פזית, הייתי חייבת לשתף אותך, את תהיי גאה בי." אני: "שנייה מאמי, 7 בבוקר, תני להתעורר..." היא צוחקת, יודעת שאני מתעוררת עם הציפורים, אבל בכל זאת שואלת: "יש לך שתי דקות בשבילי? " אני: "בטח בטח". היא: "את זוכרת שדיברנו כבר כמה פעמים על הצורך של הילדים שלנו להרגיש אותנו כעוגן יציב בזמני סערה? ושלא נטלטל יחד אתם? אז אתמול הוא חזר בוכה מבית הספר. נכנס לחדר, תוך שאומר "אני רוצה להיות לבד", הסתגר, (הקטן כבר בכיתה ה')... מה לבד עכשיו? הוא צ ר י ך אותי. האינסטינקט החרדתי שלי כמעט ניצח. נכנסתי לסרטים, מה קרה לו שם שהוא בוכה ככה. אבל תוך שאני הולכת לעוט עליו בחקירות כרגיל, עלו לי משפטים שאמרת לי כמו - 'אם ניקח לו את המשקולות הקטנות של החיים איך הוא ילמד לשאת את הגדולות?' ויכולתי לראות מבחוץ את המתאמצת להרגיע שאני, זו שבעצם עסוקה ב-להרגיע את עצמה. רעדתי אבל עצרתי את עצמי ולא נכנסתי לחדר שלו. נתתי חצי שעה של כבוד לפרטיות ולכוחות ההתמודדות שלו, והאמת גם לשלי... זה לא שלא נשארתי מודאגת, אבל לא בטרפת כמו תמיד. ולא תאמיני, חזרתי למחשב לעבוד. את יודעת מה עוד קלטתי? שאם אמהר להיכנס אליו ולדובב אותו, הוא יישמע את הכאב שבסדקים שבין המילים, עוד ביטוי שלך. הוא יקלוט את הערעור שלי.אחרי חצי שעה הוא קרא לי לחדר. החליף את חולצת בית ספר ופלט- אני רעב ו.. אמרו לי שאני שמן.שוב עברו עלי כמה שניות של התערבבות אתו- מסכן, מה הוא צריך לעבור, ידעתי שזה יגיע, איזו אימא גרועה אני שלא מספיק הקפדתי בענייני האוכל...על קצה הלשון עמדו לי כל ההרגעות- מה פתאום? אתה חתיך-על, מקנאים בך... אל תשים לב למה שאומרים עליך ! ותוך שאני שותקת עצרתי גם את המאמץ 'להתחבר' אליו דרך 'לתת' לו אמפתיה, להתייחס במילים לרגשות ולצרכים שלו... כל מה שתרגלנו פעם, זוכרת? להתחבר רק בלהרגיש." (בטח זוכרת. וגם זוכרת שדיברנו על הבעייתיות שבעצם מאמץ השכלי להגיד את הדבר הנכון. אני שמחה כשמודעים גם לנזק שבפעולה הנעשית מתוך תבניות ומאבדת בכך את חד-פעמיותה. ועוד זוכרת שהעיקר נמצא תמיד תמיד מעבר למילים). אני: "נו, אני במתח." היא: "הסתכלתי לו בעיניים, ואין לי מושג מאיפה, אבל יצאו לי המילים מהמקום הפשוט, הבאמת סקרן: ואיך אתה מרגיש? והוא אמר- -מה, עם הגוף? אמרתי- כן. אז הוא אמר- לפעמים שמן ולפעמים בסדר. ומיד המשיך- מה הכנת לאכול?-קציצות עם פירה. את רוצה לארח לי? ישבתי לידו, רואה, מופרדת מהחלק שבי שאוטוטו הולך לחפור לו על תזונה בריאה ועל שזה בידיים שלנו איזה דלק אנחנו מכניסים לגוף. פתאום הצחיקה אותי האימא ההיסטרית והמטיפה שאני. נו מה את אומרת ? זכרתי גם את העצה שלך שלא לתת עצות למי שלא מבקש אותן." אני: "מדלייה."היא: "אני לא יכולה להתאפק להמשיך להשוויץ קצת. שאלתי אותו- טעים לך? והוא- מעולה אימא, את אלופת הקציצות. וכשסיים הוא אמר- יש עכשיו הרבה פירות של קיץ, בא לי מלון.נראה לי שהוא חיכה לוואו ממני על זה שבחר בפרי לקינוח במקום במעדן שוקולד או משהו כזה, אבל הייתי בסוג של שפיות, לא עושה מזה עניין גדול."אני: "עוגן."היא: "וואללה. בדיוק. פתאום הוא אומר לי- אני מפסיק עם המשקאות המתוקים, החלטתי. אמרת לי שזה סוכר מיותר. וואי פזית, בא לי לקפוץ עליו לנשק אותו כי המשקל שלו באמת מדאיג אותי והפעם זה בא ממנו ולא מהטפות הקבועות שלי, אבל שוב התאפקתי ורק אמרתי לו- סבבה.ותראי איזה קטע, הוא בא לקום מהשולחן, הסתכל עלי- אימא את מרגישה טוב? ואני - כן, למה? הוא צחק- טוב לא משנה, תודה שאירחת לי. חיבקתי אותו בחום. ואת יודעת מה, פתאום הרגשתי הבדל גם בחיבוק. זה היה חום משחרר, חום אוהב, חום מכבד, לא חום דביק." אני: "מזל טוב, הגיע הקיץ."Edit Post Text

 אוףףףף, למה אני חייב ללמוד בחופש ?.."הנה כסף, אימא שלחה, תזכרי להחזיר לי 100 שקל."נשען על הקיר, נשענת לידו."מה?" ככה אני.המתוק: "מה? מה?"אני: "אתה נראה לי חמצמיץ."הוא: "לא חמצמיץ , עייף... פזית אני רוצה לישון."אני: "בוא ניכנס. ספר משו."הוא: "מה יש לי לספר? את יודעת שאני בלי כדור."אני: "כל פעם תגיד לי? כן יודעת, יודעת. מה זה משנה?"הוא: "משנה, כי אני עייף ואין לי כוח."שם ראש על השולחן.אני: "אז לא קוראים היום?"הוא: "לא יודע, זה חופש פזית, זה הורס לי את החופש."אני: "מה הורס לך?"הוא: "שאני צריך לקרוא."אני: "וואי , מבינה אותך ממש. יש לך חופש, אימא סוחבת אותך אלי. כאן אתה קורא ואני עוד ממליצה לך לקרוא בבית."הוא מרים את הראש: "בול זה. (מחייך חצי חיוך) אני רוצה חופש."אני: "אהה... ברור. תקשיב מתוק, יש לך אפשרות לקבל החלטה. אתה לא נוגע בכלום בחופש. לא קורא ולא כותב ושיעזבו אותי כולם בשקט. אני ב- ח ו פ ש."הוא: "מה את מתכוונת?"אני: "לכל מה שאמרתי."שותק. אני: "להזכיר לך משהו שאמרת לי?"הוא מהנהן.אני המזכירה: "אמרת שאתה לא רוצה לעלות ל-ד' כי כל הילדים כבר קוראים בשטף ואתה עצוב בגלל זה."הוא: "אפילו שככה, עדיף לי לא ללמוד בחופש."אני: "וואלה. אז אתה מקבל החלטה. רק שאני אומרת לאימא שתפסיק להביא אותך אלי. חבל לי על הכסף שלה."הוא: "את רוצה שאני יקרא בבית גם וישלח לך את זה נכון? (הוא שולח לי באופן קבוע הקלטות שלו, קטעי קריאה קצרים בוואצאפ)אני: "א נ י רוצה?"הוא: "כן, את גם רוצה שאני יקרא בשטף."אני: " בטח. אני נהנית לשמוע אותך קורא בשטף, אבל זה מאמץ הא?"הוא: "אין לי בעיה, רוצה לשמוע?"קורא מקוטע ועם הרבה שגיאות.הוא: "אוףףףףףףףףףףףףף. אני רוצה לישון."אני: "תקשיב מתוק. אני שמה לך פה פעמון. אתה קורא בלב, בעצם יכול גם בקול. אני פה בגינה בחוץ. כשאתה מרגיש שממש השתפרת ואתה כבר קורא בשטף, אתה מצלצל בפעמון ומזמין אותי."הוא: "מה פזית, עכשיו?"אני: "כן עכשיו. בלי עייפות ובלי נעליים."הוא: "טוב נו..." 7 דק' קטע של 5 שורות.הפעמון מצלצל.הוא: "תשמעי."קורא ברצף שטף. טעות אחת במילה האחרונה. אני שואגת: "וואוו, וואוו, ענק. עשר."הוא באדישות מעויפת: "לא עשר פזית, תשע. ראית שטעיתי במילה האחרונה?"אני: "אז?"הוא: "תני לי שוב. לכי רגע, אני מתאמן." דינג. קרא לי שוב. הפעם עשר עגול.אני: "אז?"הוא: "אני יגיד לך מה הבעיה. יש לי שני אחים גדולים, עושים מלא רעש, נראה לך אני יכול לקרוא?"אני: "אה. לא יודעת."הוא: "אז לא, אין מצב לקרוא בבית שלנו."אני: "רוצה נכין שלט אין כניסה לחדר כשאתה קורא?"הוא: "לא, עזבי, זה לא יעזור, הם יעשו מלא רעש ואז עד שאני מרוכז כבר אני חייב להפסיק."אני: "רוצה שאדבר עם אימא?"הוא: "לא יודע... טוב אין לי בעיה, עשר דקות כל יום ואני שולח לך. תתני לי את הפעמון מתנה?"אני: "למה אתה צריך?"הוא: "אני יצלצל בפעמון רק כשזה מעולה, 10, ברצף בלי שום טעות. ואז אני שולח לך בווצאפ."אני: "לא יכולה, זה של המשחק, תמצא לך משהו אחר."הוא: "אז מה את רוצה שאני יעשה?"כחכוח שלי.הוא מסתכל עלי : "מה פזית?"אני: "שוב מה א נ י רוצה? אני לא רוצה כלוםםםםםםםםםםם."הוא צוחק: "טוב אני משתדל 10 דקות כל יום."אני: "רוצה?"הוא: "לא רוצה, צריך, אבל בסדר.""צריך אבל בסדר." אני חוזרת אחריו בעיקום אף.הוא: "אני רוצה עכשיו לישון."אני: "צודק, התעייפת."הוא: "את רואה שאני עייף? אני אפילו לא מבקש כדורגל יד."אני: "כן עייף עייף. יאללה תחזור לישון.". אני מבסוטה לאללה. מה היה לנו פה על הבוקר? מה הצדיק את קיומי?כולה - קבלת החלטה מתוך שיקול דעת אישי. לקיחת אחריות. תפיסה בוגרת של המציאות. אמון וגילוי לב. קשר כבר אמרנו? מספיק ערכים לשעת בוקר חמה זו.נראה לי אני גם חוזרת לישון קצת, חופש או לא חופש ?Edit Post Text

 אני עמוסה בטרוף. בת ה-8 : "תקשיבי, אני לא יכולה לבוא לעזור לך, אני עמוסה בטרוף." ביקשתי ממנה להצטרף לאחת ההשתלמויות שאני מעבירה למורות בשיטת "יסודות" ברוח חינוך מואר. "וואי, באסה." ככה אני, "אני צריכה אותך ממששש. אולי בכל זאת? זה בזום, יאללה, רק כמה דקות, מה אכפת לך.""לא פזית, ממש לא. אני עמוסה, אמרתי לך כבר.""אז תוכלי אולי רק לספר לי על דברים שאנחנו עושות כאן שעוזרים לילדים ועל כאלה שלפי דעתך לא?""כן, זה אין לי בעייה. נגיד לדעת שהילד צריך הפסקה. אם הוא אומר שהוא צריך- אז ישר לתת לו, לא להתחיל להגיד לו אחר כך, או תעשה רק את זה.אם הוא אומר, אז זה מה שהוא צריך, שפשוט יתחשבו. זה גם מה שאת אומרת הרבה- לסמוך עליו. למשל שאם הוא לא טועה בכמה דפים ויש עוד דפים, אז הוא יכול לדלג, כי את זוכרת שאמרת שלא חייבים הכל.""כן, אמרתי.""אז זהו. זה טוב שהילד כבר מרגיש שאין לו טעויות בזכוכית מגדלת והוא כבר בטוח, ואז מתקדמים."("זכוכית מגדלת" בשיטת יסודות הוא ציור שמסמן לתלמיד לבדוק את עצמו בכוחות עצמו.)אני מישירה מבט אל עיניה החומות, הגדולות: "ואני, מה התפקיד שלי?"היא: "התפקיד שלך זה להקשיב לו, ואם את רואה שילד נותן לצליל לברוח, להגיד לו ככה בקול מצחיק -אופסיק צליל ברח, כמו שאת עושה...פזית, את רושמת כל מה שאני אומרת? כי אני לא אהיה בהשתלמות.""כן, כן" ככה אני. " ומה עוד ילד צריך ממורה?""שלא תלחיץ !""אוקי, ואיך אני מלמדת מורות לא להלחיץ?""זה לא בעיה. ילד שהוא לחוץ, הוא בכלל לא ירצה לבוא אלייך. אמא שלו כבר תגיד לך ואז תביני ותשאלי אותו: אתה לחוץ?""אולי כדאי שמורה תשאל אם ה י א עושה משהו מלחיץ?""כן, כן, זה מעולה !!""את נלחצת גם ממני לפעמים?""אני עכשיו לא בלחץ' אני רק 'עובדת קשה' (ביטוי שלי) כי אני רוצה להצליח לקרוא לבני דודים שלי. אז בארבעים דקות אני ממש מרוכזת, נכון?""נכון ממש.""אבל אחרי זה יש לי את ה'דאס' (חומר פיסול מתייבש באוויר) והצביעה עם הערבובים שאני עושה ואת קצת עוזרת אם צריך. , אז ככה אין לי בעייה.""ואיך את מרגישה שההתקדמות שלך?""בהתחלה לא כ"כ התקדמתי, כי לא הייתי יכולה את כל הארבעים דקות, ועיצבן אותי לעבוד.""ועכשיו?""עכשיו התרגלתי כי עשינו את זה לא כל כך מהר וצבעתי באמצע בשביל להתרכז וגם שעשינו תור תור ועשית טעויות בכוונה שאני אתקן אותך...מה, פזית, גם את זה את רושמת?" "כן, כן, הכל. את יודעת, קשה ללמד את זה." -ככה אני."כן, אני מבינה." מאשרת המורה הקטנה. "אבל את יודעת, זה חשוב שיבינו את הילד, ושהוא לא סתם אומר, נגיד, שהוא חייב הפסקה ומשחק. וגם שלא יגידו ככה מהר מהר עם המשחק וההפסקה, ולא שהמורות יחליטו על איזה משחק שעובר מהר, ושיהיו שם בחדר הרבה דברים כייפים , זה חשוב, כל מיני משחקים ויצירה וגם עם כדורים וזה... "מה פזית????"היא מסתכלת עלי, לוקחת נשימה עמוקה (קלטה שנשאה נאום חוצב להבות )"מה, מה??"- ככה אני. כנראה שקעתי למחשבה, לתובנה הכי בסיסית :זה אף פעם לא מה אני נותנת, זה תמיד, תמיד, איך הצד השני מקבל ! את זה צריך ללמוד. על זה להתאמן. התעניינות עמוקה. הֶרְגֵּשׁ הזולת. איזה שיעור בקבלה נתנה לי זאתי. "אני מקשיבה לך." אמרתי. הזדקפתי.היא ממשיכה: ״את זוכרת שבאתי פעם והראית לי את ה'חנות' שלך? (ככה אני קוראת לפעמים למקום שלי. חנות=מרחב של בחירה) ואז אמרת שלילדים יש צרכים ושהכי חשוב להקשיב לצרכים ולבדוק ביחד גם לא מה של הלימודים. זה את אמרת לי. אז זהו, בגלל זה אמרתי את כל זה עכשיו.״ וואוו איזה וואווו יצא לי. להשתחוות ולקווצ׳ץ׳, זה מה שבא לי. היא: "תגידי למורות שאם יעשו את מה שאמרתי, אז ילדים יתנהגו ממש יפה. את תצליחי להסביר אם את רושמת את כל מה שאני אומרת לך, אל תדאגי." אני: "אני לא דואגת. אני אוהבת אותך ועזרת לי ממש. לא הייתי יכולה להסביר את זה ככה אם לא היית מדייקת לי. זה אולי הכי חשוב בכל ההשתלמות שלי."  "מה באמת?" העיניים הגדולות שלה נוצצות.וגם שלי. Edit Post Text