פוסטים

 ‫אין מה לעשות, את הפוסט הזה יש לקרוא שוב ושוב. צריך לישון על זה. מתי תקשורת "אלימה" היא תקשורת מקרבת יותר מ"תקשורת מקרבת"?*** היא: "אני מנסה לשכנע את בעלי ללמוד את השיטה ל"תקשורת מקרבת" אבל הוא לא מתעניין. אמרתי לו שזה מאכזב אותי כי יש לי צורך ביותר חיבור ושפה משותפת במשפחה, אבל הוא אומר שהוא פשוט לא מתחבר. גם תטא-הילינג, N.L.P וקונסטלציה משפחתית לא עושים לו את זה. שלא תחשבי, בעלי אדם מקסים וטוב לב אבל מאד ארצי. מאד. מה שכן, הוא הסכים שנשלח את הילד אליך לעזרה בגלל הקשיים שלו, אפילו שמח. האמת, הפתיע אותו שבקשת להיפגש עם שנינו ובכלל לא לראות את הילד בשלב הזה. הוא ביקש ממני שאגיע לבד ושאולי בפעם הבאה יצטרף אלי. רק עוד אגיד לך שממש לפני שבאתי, הילד התעצבן כשביקשתי ממנו לסיים את שיעורי הבית ואמר שלא בא לו בית ספר ומשעמם לו והוא לא רוצה ללכת יותר וחצי בכה. לפני שהספקתי להתחבר אליו, לתת לו אמפתיה על הכאב שלו, ולאפשר לו להביע רגשות, בעלי אמר לו בשוויון נפש ששיגע אותי (היא מחקה אותו)- יאללה, חלאס ברברת ברשת, תפסיק לקטר וליילל, מה אתה ילד קטן? אתה הולך לבית הספר ועושה שיעורים כמו שצריך ומתמודד, שמעת?" אני: "וואללה. ומה קרה?" היא: "הוא רץ לחדר שלו וטרק את הדלת. נחנקתי. ככה סותמים לילד את הפה? מחר אני מתכננת לעשות שיחה מקרבת גם עם בעלי וגם עם הילד. בשבילי הפרויקט הכי גדול זה הילדים.... מה את אומרת פזית, איך לגרום לשניהם להגיע אליך? עם כל הידע שלי והסדנאות, משהו עדיין לא מסתדר. אני יודעת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד." אני: "עזבי אותם בינתיים. אני שומעת הרבה דברים במה שאת משתפת ובטח נדבר על הכול. הפתיחות שלך ללמוד מרגשת, אבל תני לי קודם לשאול אותך משהו. בתחושת הבטן שלך, למי הילד יותר קרוב, אליך או אל בעלך?" היא בולעת רוק: "טוב, בכל זאת הוא בן, אז הוא יותר קרוב לבעלי. את יודעת הם בכדורגל ובונים דברים וספורט אתגרי... " אני: "אז עם כל ההשקעה שלך בהתפתחות רוחנית ובלימודי תקשורת מקרבת, משהו שאת מ א ד רוצה לא קורה." דמעות. עכשיו יוצאת ממני האמפתיה במילה אחת: "באסה." היא מנענעת את הראש ונאנחת: "זה כל כך מתסכל. עם כולם תקשורת מקרבת עובדת לי ודווקא עם הכי קרובים לי, במשפחה שלי, אני לא ממש מצליחה. ועוד לא סיפרתי לך כלום על הבעיות עם הבת הגדולה שלי." אני: "הכול טוב. טוב לראות וטוב לכאוב כשזה מצמיח. אם את מדברת על להפנים את שפת הלב ולהבדיל אותה משפת השכל, את יודעת כמה פעמים ביום אני מועדת? הרי מה שמשפיע על בעלך ועל הילדים היא האנרגיה האנושית שמעבר למילים, נכון? החום, הפשטות, ההומור, האיזון הפנימי המסתורי הזה שבין איפוק לשחרור, מתי לוחצים על הברקס ומתי נותנים גז.... אז השאלה היא תמיד- לא מ ה את אומרות אלא א י ך. ואלה איכויות דקיקות שיכול לקחת שנים, גלגולים, והמון משברים מצמיחים כדי להיות אותן. אז גם לדעתי מגיע למארשל רוזנברג (מפתח N.V.C) פרס נובל לשלום ומרגישים את ההשראה והענווה שלו בעיקר בוידיאו-ים ביוטיוב ובפשטות הכתיבה שלו. השראה של בהירות וחמלה אפשר למצוא גם בשיחות של טיך נאהת האן, אם את מכירה את המורה הבודהיסטי הזה, אקהרט טולה, הנתיב להתמרה...ויש עוד מורים ורבנים והוגים שכבר השתיקה שלהם יכולה לחולל השראה, כי הם לא מעבירים רק אינפורמציה שכלית. השכל הוא הרי חרב פיפיות." היא: "למה את מתכוונת?" אני: "את רוצה יחסים חמים או קרים?"היא: "ברור, חמים." אני: "אז תזכרי שהשכל מקרר וחותך. לפעמים בזמן חיכוך כשהרוחות מתלהטות, המחקר הקר והמנתח יכול להציל מערכות יחסים, אבל הדרישה הפנימית בתוכנו להתנסח נכון ומדויק גם עלולה לכווץ את הלב. ובלי שחרור אין רוח." היא שותקת, ואחרי אולי חצי דקה: "אף פעם לא ממש חשבתי על זה ככה." אני: "תודה. תודה שאת נפתחת. איזה חיים קשים יש למי שלא מאפשר ללב שלו להתרכך. (שתיקה מרגיעה מגיעה לחדר) אז זה בסדר שאמשיך? (היא מהנהנת לאשר) גם אני לא מפסיקה ללמוד, אבל מודעת לזה שבכל לימודי השיטות להתפתחות רוחנית יש Catch. את יודעת מהו? (העיניים שלה מתרחבות) הרצון הנאצל להתפתח ולהגיע ל'הארה' וחיבור לעולמות עליונים או לצדיקות עלול להפוך למה שקוראים לו פרויקט העצמי. ואחד ביטויים שלו הוא בהתכוונות המיסיונריות שיושבת על שיפוט כמו- אני באור ובעלי היקר וה'ארצי' בחושך ועלי לפקוח את עיניו ולגאול אותו מהחשיכה." אני שומעת את הבום בלי שהיא מוציאה מילה וחושבת לעצמי (בלי שאני מוציאה מילה) שהיהירות שבתחושת הבעלות על כלים וידע, מסריחה ומרחיקה את כולם במהירות. "אז עוד שאלה, כשאת מתכננת לגביהם "שיחת התקרבות" את ערה למאמץ להנדס אותם?" ככה אני. צחוק משוחרר.היא: "יש בזה משהו." אני: "ואת יכולה להרגיש גם שהתקשורת ה"אלימה" כביכול שתיארת מצד בעלך כלפי הילד, זורמת ממנו באותנטיות, בישירות ובספונטניות? " היא: "נכון, אני מרגישה את ההבדל. אני מודה שעם הילדים אני קצת הולכת על ביצים." אני: "תודה כל כך על הכנות. וכשהאיש שלך אומר לילד- תפסיק לבלבל את המוח ! זה בא אצלו מלב אכפתי ולא ממקום שונא וקר שדואג רק לעצמו, נכון?"היא: "בטח, בטח." אני: "אז התקשורת של האיש שלך, שלפי כל כללי 'השיטה' ו׳השפה׳ היא למראית עין אלימה, למעשה דווקא עונה על צרכי הילד במנהיגות אוהבת ואולי אפילו בתמצות ישיש בשיפוטים. ולעומת זאת את, זו שמתאמנת על הנוסחאות הלשוניות הארוכות במאמץ להיות 'טובה ומוארת', מתאפקת וחוסכת בשבט הלשון שלך. אז כשאת לא גוערת בו מתוך פחד לפגוע ולהיפגע, בתוכך, את בעצם נוטרת, כלומר שומרת בלבך זרע של שנאה שמורכב מכעס, אכזבה, פחד ותחושת חוסר אונים. צריך לעצור ולהרגיש את זה ביושר ולא מיד להכחיש. זאת שנאה משולשת, גם כלפי הילד, גם כלפי עצמך וגם כלפי הקשר ביניכם ולכן כתוב: חוסך שבטו שונא בנו."היא: "מזעזע אותי אפילו לחשוב על זה." אני: "מעולה. אז רק תבדקי אם את נבהלת מזה שהילד מתעצבן על הגבול שאבא שם לו בתקיפות. תרגישי, אולי באופן נקודתי הוא מתרחק ומתנתק אבל זאת רק ירידה לצורך עליה? הרי בעומק גם הילד רוצה וזקוק להיגמל מקיטורים ולכן הנשמה שלו מודה לאבא על ההתכוונות שהיא מעבר לרובד של השפה ובחירת המילים. בדרך כלל אני מקבלת חררה מהמלאכותיות שבתקשורת שאמורה להיות אמנות והפכה למלאכה עם אוסף של שטאנצים שכליים. וכן, אני ערה לשיפוטיות המודעת שבי ואין לי ראש לפרט לך עכשיו תצפיות, רגשות, צרכים ובקשות ע"פ המודל. עצם הדאגה שבלבנו להתנסח 'כמו שצריך' תוך הקפדה על 'כשר' לעומת 'טרף', מטריפה במיוחד את מי שמכיר אותנו טוב. אם הוא חש, או מפרש שאת מתרגלת עליו ואת לא האימא ה׳רגילה׳ שלו, הלך עליך." נדמה לי שהיא מחליפה צבעים. שוב דמעות. "הגדולה שלי אומרת לי הרבה פעמים שאני בלתי נסבלת עם כול התקשורת המקרבת שלי והאמת היא, שככל שאני מנסה לתת לה אמפתיה זה עוד יותר משגע אותה. כנראה שאני פשוט עוד לא מספיק מאומנת, כי עם אנשים אחרים זה יותר עובד לי, בדיוק כמו שאמרת." אני: "הרבה יותר ישר זה להגיד לה-תקשיבי, אני רוצה לנסות לתרגל אתך משהו כי משהו מטריד אותי וכואב לי. מתאים לך? ועוד נקודה לחשוב עליה. אולי כשבעלך גוער בילד, דורש ממנו ושותל אותו במקום, הוא דווקא מעניק לשתיל הרך שלכם שורשים של בטחון ויציבות? ולעומת זאת כשאת התלמידה ה'נאורה' מנסה לבקש ולא לדרוש, זאת אומרת לתת לו את הזכות לסרב ואת החופש לערער על דבריך, את זאת שגורמת לו לערעור ופוגמת בערך הסמכות שהוא זקוק לה. יש סיכוי שזה המצב במקרה הספציפי שלו? לא כהנחיה גורפת." היא: "וואו. אני צריכה זמן לעכל את כל מה שאני שומעת. בכלל לא חשבתי שנדבר על זה. הייתי בטוחה שאשמע ממך מה לעשות עם הילד." אני: "אני מודה לך שאת שומעת מתוך פתיחות לעוד פרספקטיבות. רק תראי שהנחת היסוד שלמדנו שכל אחד זקוק למשא ומתן, זה לא רק עתיר זמן ואנרגיה אלא שלעתים קרובות זאת הנחה שלא תופסת מול הילדים, כי אין שם במוח הצעיר עדיין בשלות קוגניטיבית. אני מאמינה שהילד שלכם, פרויקט חייך כמו שאמרת, כרוך יותר אחרי אבא שלו בזכות האנרגיה הישירה, הטבעית והבלתי אמצעית שלו, והרבה עשייה משותפת ושמחה, בעוד שאת משתמשת באמצעי הלשוני שלמדת, אמנם כלי נפלא שגם אני מעבירה, אבל בעצם רקא מ צ ע י שעומד ב א מ צ ע וחוצץ ביניכם. זה עצוב כי האחיזה בכלי לא מאפשרת לתכלית להתממש. ואין לי ספק שהכלי יקר וחשוב לעבודה פנימית של התבהרות." היא חצי צוחקת חצי בוכה: "אני באמת נורא מתוסכלת. את צודקת שאני מתרגלת עליהם, עכשיו אני רואה את זה וזה מגעיל." אני: "נפלא. למדתי פעם את המשפט- מי שנגעל ממשהו שהוא מגלה בתוכו- נגאל. נגאל כשהוא מפריד את זה ממנו. בלי השבירה הפנימית הזאת אין סיכוי לשינוי אישי. ואגב, בעניין התרגול שבאמת נזקק ביותר, אמנים יודעים שתרגול בחדר החזרות חיוני, אבל נגן שמתרגל טכניקה ע ל הקהל, הורג גם את המוזיקה וגם את עצמו, כי הוא אף פעם לא יצא מהקונצרט בהתרוממות רוח. ורק הרוח מחברת, החומר מפריד גם כשזה חומר הלימוד של המודל. את יודעת, צריך להניח בצד, לשכוח את האומנות (בשורוק) כדי להגביה לאמנות. במקרה הזה, לשכוח אומר לבטוח שהייתה כבר הפנמה ותשומת לב לא מתבזבזת על תשומת שכל." היא צוחקת: "תשומת שכל... את מספרת לי. ניגנתי חליל בתזמורת צה"ל. אבל בסוף אני לא מלמדת היום מוזיקה אלא ספרות ותנ"ך." אני: "אז בא לך לדבר על סיפור גן עדן?"היא: "איך זה קשור?"אני: "בתקשורת מקרבת התאמנת בטח בניחוש אמפתי, נכון? למדנו למקד את אור תשומת הלב שלנו ושל הזולת דרך ארבע עדשות כדי ליצור שביל של נקודות הסכמה. העדשה הראשונה- בודקים לאיזו התרחשות הצד השני מגיב, השנייה- מנחשים אילו רגשות עולים בו, השלישית- מנחשים מה הצורך הדומיננטי שלו שלא מסופק בסיטואציה, ובסוף מנחשים מה ואיך לבקש מבלי לדרוש כדי להתקדם לעבר סיפוק הדדי של צרכים, WIN-WIN. הכול התמקדויות למען התקדמויות." היא: "בדיוק. את ארבעת השלבים האלה, צעדי הריקוד של הג'ירף, אני ממש זוכרת טוב." אני: "אז תסתכלי על הניחוש כעל נחש. והנחש נח וחש, נח וחש. מתקדם על הקרקע ע"י התפתלות ימינה ושמאלה בסימני שאלה. אבל אנחנו רוצים קצת שכל ישר, לא?" היא חצי צוחקת. גם אני. אני המורה: "היכולת 'לנחש נכון' גם מפתה מאד כי יש בה המון כוח ושליטה על הזולת. אבל שמת לב אולי שלנחש יש דם קר? ושהלשון שלו מפוצלת? אפשר הרי להתייחס לעולם הפנימי של הזולת בכבוד, ברגישות אוהבת ובחום ואפשר לעומת זאת בדם קר, במניפולציה ארסית כמו של פוליטיקאי או נוכל שמנצל תמימים דרך פריטה על מיתרי הרגשות והצרכים העמוקים שלהם. כשמנהיג מרושע קולט שהעם זקוקים לפריקה של זעם, הוא ייתן לו שעירים לעזאזל, יהודים למשל, או ערבים... וייטול מהם את אנושיותם." . היא: "אני עדיין קצת בהלם מהלשון הכפולה של הנחש." אני : "טוב, רק לזכור שיש גם נחשים 'טובים' לאדם וכל הבריות קשורות לאיזון האקולוגי. את בטח יודעת שהסמל של ארגון הבריאות העולמי של האו"ם וגם של חיל הרפואה של צה"ל, הוא נחש שכרוך סביב מטה ישר, סביב נס. בלי היושר הפנימי הזה, אי אפשר להתנוסס ולהתעלות באמת. זה גם נחש הנחושת שכשבני ישראל במדבר הסתכלו עליו הם נרפאו בדרך ניסית מנשיכות הנחשים והשרפים. סיפור סמלי מדהים לא? כל החיים אנחנו מנחשים ומנחשים במאמץ לדעת, וככה גם מגורשים מעולם התמימות של גן עדן ונופלים לעולם הפירוד, בניסיון השווא שלנו לאכול מפרי עץ הדעת כדי 'להיות כאלוהים יודעי טוב ורע." היא: "וואו, וואו, למדתי ולימדתי את זה אבל אף פעם לא בעומק הזה ובטח לא חשבתי על כל המשמעויות בעברית המדהימה שלנו וגם לא על הקשר לתקשורת מקרבת. אני חייבת לרשום את זה." אני: "אל תדאגי, אם את מרשה לי אני אעלה את הדברים האלה מתוך כמה פגישות שלנו במרוכז כפוסט אחד בדף הפייסבוק שלי. ואל תחששי, הפרטיות שלך לא תיפגע. אני תמיד תמיד תמיד מטשטשת את הדמויות." היא בחיוך: "אני מעריכה את זה מאד." *** ואני מעריכה מאד את הקוראים שהגיעו עד כאן. תודה לכם שותפיי לדרך.ᐧ ᐧEdit Post Text

 ווטסאפ מאימא שלו: "הוא כל היום בפלאפון. לא אכפת לי מה, העיקר שיזיז את עצמו.""נכון", אני מסמסת חזרה. "ו ה ו א זה שיצטרך ללמוד במוקדם או במאוחר איך להזיז את עצמו.""עדיף במוקדם." היא מחזירה עם סמיילי מייבב."ניפגש, נכיר, נחיה ונראה." ככה אני.(רק אח"כ קלטתי שלא כתבתי 'נלמד' אלא 'נחיה') ***פגישת זום ראשונה.יפהפה בן 11. כבוי. החוברת לידו: "את זה צריך לעשות.""תגיד משהו, למה אתה איתי פה בזום?""כי צריך. ולאימא כבר אין כוח לכל השיעורים וגם לי לא.""אז...?""היא אמרה שיש לך שיטות.""שיטות למה?""שלא יהיו לי פערים וזה...""ואתה רוצה שלא יהיו לך פערים? או שרק אימא רוצה?"גיחוך ראשון ושתיקה."למה אתה שותק?""אני מסכים לנסות.""מסכים זה טוב." ככה אני. "מעריכה את זה. בטח בתקופה כזאת שבא כל היום להסתלבט. אתה בטח כמו כולם בפלאפון רוב הזמן, לא?"הוא: "כבר קצת נמאס לי... אבל ללמוד זה סיוט. ניסו לי סדר יום כאילו שאני תינוק, עצבנו אותי."אני: "גם כשאני עשיתי משהו שלא א נ י בחרתי לעשות זה היה ממש, אבל ממש סיוט."הוא: "כן? מה?"אני: "ללמד ילדים עם חוברות כאלה כמו זאת שלך כנראה, ושהם לא אהבו."חיוך ראשון שלו.הוא: "אז מה עשית?"אני: "יש לי שיטות סודיות, כמו שאימא אמרה. אבל אני לא מגלה אותן. אתה תצטרך לגלות את השיטה ש ל ך, אבל רק אם יבוא לך."הוא: "ו... מה עם הלימודים?"אני: "עזוב רגע לימודים, לימודים... מה בא לך ל ע ש ו ת?"הוא: "לא יודע."אני: "בא לך לחשוב על זה? ואם תרצה, ר ק אם תרצה, לחזור לספר לי? או...או שבא לך ש א נ י אציע לך? אני דווקא טובה בהצעות לילדים."הוא: "שאת תציעי."אני: "אבל רק, רק, רק, אם מעניין אותך לשמוע."הוא: "מעניין אותי."אני: "טוב, אז אתה תבחר. אה...נושאים שיכולים להיות מעניינים ילד כמוך.... אופנועים... הוקי קרח... מקומות מסתוריים שאניות נעלמו בהם....."הוא ישר: "מקומות מסתוריים !"אני: "כל הכבוד לי. הצליח לי לעלות על הצעה טובה תוך כמה שניות."הוא בחשדנות: "אז... לא יהיו אתך לימודים?"אני: "תעשה איקס רגע על המילה 'לומדים', תשאל במקום זה- אז לא יהיו דברים מעניינים?"הוא צוחק.ככה זה, משנה שם - משנה מזל, אני חושבת לעצמי. בעיקר כשמילים כמו- 'לימודים/שיעורים/חוברת/בית ספר', מיגנטו לעצמן חבילת רגשות כואבים.באנגלית זה נשמע מקצועי - cognitive re-structioning,renaming, reframing.הוא: "אז מה נעשה?"אני: "עוד אין לי מושג מה בדיוק. אמרתי לך, בשלב הזה נחפש מקומות מסתוריים. בגוגל אתה יודע למצוא?""נראה לך שלא?""אה, נכון, אתה הרי כל היום ביוטיוב. מה אתה רואה?""כל מיני סרטים, יוטיוברים... באנגלית.""מה, באנגלית? הלוואי עלי. איך אתה מבין? אני באנגלית לא משהו." (באמת)"מבין, מבין ממש טוב."אני שומעת את המשפט של הפולנייה- 'הנה, אתה לומד כשאתה רוצה ! אבל אני עוצרת."אני מציעה שתחפש לנו סרטים על מקומות כאלה מסתוריים."הוא: "בסדר."מטון הקול שלו נדמה לי שהוא מריח מניפולציה, אבל תאמינו לי שאין לי אג'נדה סמויה. אני פשוט רוצה שיהיה ל י ! מעניין. אם אני איהנה באמת, יש סיכוי טוב שגם הוא.כשאני נותנת ל ו להוביל הוא קולט שאני בוטחת בו. כולנו אוהבים להיות משפיעים והילדים במיוחד. אז אנחנו 'נרקוד'. עם הרגליים הפנימיות (הרגלים, הרגלים) וכשהוא יבטח בי, גם אני אוביל. תהיו בטוחים. שמעתי מישהו שאמר שבטנגו ארגנטינאי, רק כשהרקדן והרקדנית נהיים אחד, אז הטנגו מושלם. "תגיד, חוץ מסרטים, יש משהו שאתה אוהב לעשות?""פעם ציירתי מלא.""וואללה. תראה לי בהזדמנות אם שמרת כמה ציורים. מה עוד? תחפור בראש שלך.""גם צילמתי. לא בסלולרי, קנו לי מצלמה."כל כך הרבה ילדים עונים תשובות קצרות כדי לצאת ידי חובה, כי הם מרגישים אנרגטית, שהשואל (החוקר) לא מתעניין בהם ללא מטרת רווח. הם קולטים שלא רוצים להכיר אותם פשוט למען ההיכרות והקרבה, אלא תמיד כדי לדלות מהם אינפורמציה- המטפל עסוק בתוכו בשאלה- איך לעבוד אתו (לעבוד עליו !) באופן 'אפקטיבי' יותר (לדעת ה'מטפל רב הניסיון'). אימא ואבא משלמים, לא? אני: "טוב, אז גם תמונות שצילמת. תגיד רגע, בתור מומחה ליוטיוב, מתוך מה שאתה קולט עלי, כמו ש א נ י הצעתי לך ובחרת לחפש מקומות מסתוריים, תגיד, מה דעתך לתת לי רשימת הצעות שלך לסרטונים בשבילי? אבל רק מה שאתה חושב שיכול לעניין אותי. לא סתם דברים. אני אוהבת להיות מופתעת.""סבבה, אני אחשוב." ******בשבועיים האחרונים הוא הראה לי ('לימד' אותי) סרטון על משולש ברמודה ועל סטונהאנג', צייר לי פסל מ-אי הפסחא ואת כל הדמויות מאליסה. קרא על הסופר, סיפר לי ש'אומרים שהיה מתימטיקאי במאניה' ואפילו סיכם את קורות חייו.הוא מצלם כל יום ("אבא מלמד אותי 'מקצועיות'"), בחרנו כמה תמונות לסלון ולמטבח שלי. אוטוטו אלך לחנות צילום ואמסגר, אני רצינית. אגב, לא תמיד יש לנו אותו טעם ואנחנו מתווכחים. קוראים לזה חברותא. אפרופו מטבח, ביקשתי רשימה של תבלינים אקזוטיים וקיבלתי. גיליתי בזכותו עולמות ביוטיוב שלא שיערתי על קיומם. איזה פער ממה ש"בית ספר" מסוגל להציע במתכונתו הנוכחית.לו רק נלמד ריקודי לב.Edit Post Text

 נכנסת המתולתלת, שותקת, נצמדת לאימא. "בואי נשב." ככה אימא, "אני נשארת אתך כמה שתרצי." כמו עם הרבה קטנים אחרים, גם מאימא ביקשתי שהילדה תביא דברים שהיא 'לא כל כך אוהבת' מבית ספר. הביאה את כל החוברות, חשבון, שפה, מדעים, וגם את הקלמר האדום שאהבה בתחילת השנה ועכשיו היא כבר שונאת. אני: "את רוצה שאימא תישאר איתנו?"היא מהנהנת בראש מלא תלתלים בהירים."יואו, הבאת לפה את כל הביצפר." ככה אני.היא: "אמרת שאני אביא מה שאני לא כל כך אוהבת..."מבוישת, מסתכלת על אימא לקבל אישור. אימא מהנהנת, מחבקת אותה: "נכון, ככה פזית כתבה לי."אני: "אז מה את מספרת על כל ה-'בצפר' ששמת לי פה על השולחן?"היא מרימה את הכתפיים. לא יוצאות לה המילים. אני מתחילה לדפדף ומפטירה: "ספרי לי קצת..."."אין מה." היא אומרת.אני: "את רוצה שאני אנחש?"היא מחייכת, מרגישה ששתינו חולקות ב'נטל'. אני: "זה... הרבה דפים כתובים... יש פה קצת ציורים... או-אה, יש הרבה שאלות ו... (אני מדפדפת בחוברת וממשיכה לשקף בשוויון נפש של חוקרת) כאן יש תמונות של בעלי חיים וציור של ילדים. זה מה שאני רואה, ואת?"שוב עיניים על אימא לאישור.היא: "שכל הזמן אנחנו עובדים בזה, וגם אני טועה מלא, הנה תראי כמה מחקתי... והרבה אני נשארת בהפסקה, ותמיד יושבת איתי הסבתא הזאתי לעזור לי... וזה ככה הרבה שעות לחשוב."אני: "מה זה בדיוק לחשוב?"היא: "זה לחשוב טוב טוב עד שמבינים."אני: "וזה נעים לחשוב?""לא !!! (היא עושה עם הראש. שוב התלתלים הבלונדיניים האלה) זה לא נעים. אני לא טובה בלחשוב. הראיתי לך שהרבה אני מוחקת וזאת שיושבת לידי בכלל לא מוחקת, גומרת הכל ראשונה ותמיד מספיקה לשחק."אני: "וואללה, הבנתי (אני לא עושה מזה עניין גדול ולא נותנת 'אמפתיה' במילים) אז תגידי, למה בעצם באת אלי מתוקה?"היא: "שאימא תגיד."אני: "אימא, למה?"אימא מסתכלת עליה, מחייכת, מדברת לאט: "לחזק. קריאה, כתיבה וחשבון, כי קשה לך בזה."הקטנה עושה כן עם הראש. אני חוזרת על דבריה של אימא, רק כדי לבחון טוב טוב את הפנים המתוקות האלה: "לחזק את הקריאה, הכתיבה והחשבון."בעיניים שלה אני רואה את הפחד ושאף אחד לא יגיד לי שלא.אני: "בא לך שנלווה את אימא לחדר (חדר ההמתנה שלי) ונשחק קצת?"היא: "נשחק?" אני: "כן. משחקים פה."שוב עיניים לאימא לאישור.אימא: "בטח מתוקה, אמרתי לך שבפגישה ראשונה תעשו דברים כייפיים."אימא הלכה לחדר. בהזדמנות הראשונה אשתף אותה שזה לא רק בפגישה הראשונה. אז ככה. ניגנו על כמה כלים, דפדפנו בספר בישול, הרחנו צמחי תבלין מהגינה, קלענו למטרה, שיחקנו כדורגל יד, אני שרתי, היא תופפה, אח"כ התחלפנו, היא שרה ואני תופפתי (לא משהו). התחילו צחוקים. הספקנו המון כי יצאנו מסופקות.ואז לפני שיצאה אמרה: "בפגישה הבאה זה לימודים נכון?"שוב צל הפחד.(ביני לביני אני אומרת- לא, את זה אני לא מאפשרת פה)אני: "תסכימי שנלמד כאן איך נהנים? כמו שעשינו היום?"היא צוחקת: "את יכולה להגיד את זה לאימא?"אמרתי לאימא. בערב טלפון: "פזית, את חושבת שתצליחי ללמד אותה, לחזק אותה במקצועות לקראת שנת הלימודים?"שוב ענני הדאגה. טוב, ככה זה אימא. מי כמוני יודעת.אני: "ברור שנחזק. אז קודם נסתום את החור בקערת הערך העצמי שלה. ואני מרגישה שנלמד דווקא 'לא לחשוב' אלא לעשות יותר שלום עם עצמנו, משם היא כבר תשלים את החסר לה. וניגמל קצת בשלב הזה מחוברות. קודם כל ליהנות, כמו שאמרתי לה."אימא: "סומכת עלייך."אני צוחקת: "אל תדאגי, היא גם תלמד 'לחשוב' ולהתייעץ עם עצמה, כי 'לחשוב' זה בכל רגע נתון לברר ולהרגיש מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. ולחשוב זה גם להתחשב. ולהתחשב זה לאהוב."אימא צוחקת: "אני חושבת שאני עוד לא ממש מבינה, אבל אני מרגישה נוח עם מה שאת אומרת. זורמת אתך."אני: "הכי חשוב. זה מה שלומדים פה. להרגיש נוח ולזרום ולהתגבר. וגם אני לומדת, את יכולה להרגיש?"היא: "אני חושבת שכן."אני: "וזה נעים לחשוב?"שוב היא צוחקת: "ככה כן."Edit Post Text

 הבטן של אימא אומרת.או-כמה מספיקים... כשלא -"צריך להספיק !" היא נקרעת: "הוא לא ילד של חינוך מיוחד ! אני מרגישה שהוא לא צריך לעבור לכיתה קטנה בשנה הבאה, לכיתה ד', כמו שהמליצו בביה"ס. אבל הוא כל כך אטי ולא קורא עוד בלי ניקוד... איך הוא יסתדר תגידי, מי יראה אותו? איך אני אעשה לו את זה? ככה להפריד אותו מהחברים שלו..."הבטן של אימא אומרת. אני מחבקת אותה. היא בוכה. אני לוחשת לה שרק עכשיו הוא מתחיל להיות פנוי, פנוי ל"למידה מוסדית.".חלפו שמונה חודשים. "יש לך עגבניות שרי." הוא אומר, "היית צריכה לקשור את זה למקל, שיפוד כזה שמן. 'סתכלי שנייה." הוא מביא לי קרש שמצא. "אני מראה לך. את תוקעת באדמה, קושרת בחוט וזהו, ככה זה לא יוצא על האדמה ונרקב, אסור שזה ייגע, הבנת? (סורק את הגינה) יש כאן בעיות, תקשיבי. איך את משקה כאן?"אני: "בצינור, מז'תומרת איך?"הוא: "עגבניות שרי לא משקים בצינור, זה חונק לך אותם. את רואה את הכוס שלך ? (זאת עם הקפה של הבוקר שאני עוד מתענגת עליה) תני לי שנייה לראות אותה מבפנים (בוחן את הנפח) אה, שתי כוסות כאלה, כל יום ישר על השתיל, זה מספיק." הוא ממשיך להתבונן, הרב גנן הקטן (מה עוד לא בסדר בגינה שלי ?... ככה אני ביני לביני), עוקר עשב. "תקשיבי זה כבר התחיל להשתלט לך על הגינה, את חייבת לעקור אותם." ניגש לכרובית, חותך חתיכה. "יש כאן בעיה" הוא אומר בעדינות, "לא השקית אותה מספיק, היא יבשה, רואים, וגם שחורה, אל תאכלו אותה... אבל תקשיבי, (קורע חתיכת פטרוזיליה), הפטרוזיליה שלך ממש יפה. זה כנראה כי היא במקום ממש טוב ומקבלת מספיק מים. יש קולורבי... והצמח הזה, איך קוראים לו?" הוא מריח. (סוף סוף אני הגננית הטירונית יודעת משהו) "אה זה שומר". "כן בדיוק" ממשיך הגנן עם תספורת המוהיקן, "הם ממש בסדר...אני יכול לבוא לעזור לך בגינה אם תרצי, אני אוהב." "בטח, תודה רבה מתוק, זה יעזור לי, נקבע יום גינה." הוא עבר 3 שנים לא פשוטות. גם אימא דיווחה מפי המורה שהוא 'סתם יושב בכיתה ולא עושה כלום', וויתר על ה"למידה". אחרי חודש אצלי, הסכים בפעם הראשונה לכתוב מילה בלי שאאיית לו. בכיתה הוא עדיין לא מסכים לקרוא "כי בלי ניקוד זה קשה." דיברנו על דימוי הטיפוס על ההר, הוא צחק, הבין, נרגע טיפונת. "איך נקפוץ לראש ההר כשצריך לעלות בשביל בסיבובים לאט לאט למעלה? "עכשיו אנחנו ליד השולחן הלבן במקום שלי שליד הגינה. הוא רכון, כותב לאט, מרוכז, כתב מדהים."נכון אני איטי?""מה אתה חושב?""שכן. המורה אומרת לי הרבה, אתה צריך להיות יותר מהיר."אני מסתכלת על האצבעות היפות האלו שלו: "אני רואה שאתה לא מוותר, מקפיד לעבוד עם סרגל, לדייק, לסיים עד הסוף. את הכותרות אתה עושה בצבעים ומקשט. נעים לי לעבוד אתך, לא סתם שאלתי אותך אם תסכים שאראה לילד שאחריך את המחברת שלך."הוא מוריד את הראש המתוק, המוהיקן הקצוץ."כן בסדר."אני רואה את הפצע. להספיק, להספיק, להספיק, לא להיות אטי כל כך. הפצע שנפתח שם כל יום מחדש."חם לי." ככה הוא, מדליק את המאוורר, "אני ראשון נכון? מה, לא טיהרת הבוקר?""לא, קח תטהר". אני מושיטה לו את צרור גבעולי המרווה המיובשת.הוא לוקח את המצית, מרוכז, מדליק, עובר לאט לאט בכל פינה, "זהו." מכבה.עשה ת'יומית שלו הקטן האחראי הזה בתשע בבוקר. אני: "עכשיו הכתבה?"הוא כבר יודע : "להוציא את המצלמה?" צוחק.המצאתי לו משחק. מצלמים מילה ב"כאילו" עם 4 אצבעות שעושות ריבוע, מסתירים אותה עם האצבע ואז כותבים אותה."קחי דף, אני מכתיב לך, את לי."כשאני כותבת, אני שוגה בכוונה והוא מתקן, "את עושה בכוונה נכון?" הוא מחייך את חיוך הגומה האחת. "ברור בכוונה." ככה אני. והוא: "טוב, לא 'כפת לי." השיטה הזאת עובדת מדהים. אני אומרת להם מראש: "אני כותבת ויש סיכוי שאכתוב בטעויות. אם אתה מגלה, אתה מקבל את הנקודות לפי מספר הטעויות שזיהית. אם פספסת- אני מקבלת את הנקודות."הם מתרכזים בטירוף בזיהוי הטעויות. כיף.ואצלי בלי צחוקים אין למידה רצינית. אני מוציאה מהמדף את המקראה האהובה עלי, זאת שמשרד החינוך לא אישר."אני מסמן חלש בעיפרון ... טוב?"הוא מסמן לי שמונה שורות שאקרא לו, ולעצמו ארבע.אני קוראת את שלי והוא ה"שולט במצב" קורא בקצב נינוח ובהטעמה. אני מקפידה על קריאה ברורה ו ל א מכנית. דיקלומיות עושה לי פריחה כי היא התגלמות הריצוי וה"צריך להספיק". בעמוד הבא הוא כבר מסמן לי 6 ולו 4. מיוזמתו, ברור מיוזמתו. נקודת המוצא שלי תמיד: הם אלה שמובילים, מנחים, שולטים במצב לגמרי. אני השוליה. כל הזמן.כשהם מתלבטים הם מתייעצים אתי כי הם ב א מ ת רוצים לשמוע מה דעתי. זה לא שאני החלטתי ועליהם לקבל וליישם. הבקשה לעזרה ולתמיכה מגיעה מהם. אני קוראת, נהנית: "הבנו את מה שקראנו?" (שאלה שאני שואלת הרבה).הוא מהנהן. "התקדמתי?""מה א ת ה חושב?""שכן, אני כבר לא שונא לקרוא, אבל רק עם ניקוד.""היי מתוק, זוכר איפה אנחנו ?"הוא צוחק, "בדרך לראש ההר.""בדיוק." את הדף האחרון הוא חילק כבר ל- 5-5, מבלי שאמרתי דבר. בא לי לנשק אותו.קראנו בחוברת על בית ספר דמיוני שנמצא על ענן. כשסיים לקרוא, הוא צייר וכתב על בית ספר שהוא המציא, כזה עם גינה גדולה גדולה, בלי שולחנות ועם גן שעשועים ומכולת. בסוף הוא כתב בעיפרון בכתיבה תמה: "ושלא צריך להספיק."Edit Post Text

 כל אמא חייבת גומייה על פרק היד ( גם אם שערך קצוץ ).כשהייתי בת 11 התנדבתי לעזור בבית קשישים בעפולה, בגבעת המורה (איזה שם סמלי למה שהפכתי להיות). אולי שם התחלתי לאהוב להקשיב. לא הייתי צריכה להתאמץ "ללמוד" את אמנות ההקשבה, הסיפורים שלהם פשוט ריתקו אותי. והנה עכשיו, אנחנו מתיישבות על הכורסאות הסגולות. ערב חמים בעמק חפר ואני מקשיבה לה.  היא ניגשת ישר לעניין בלי סמולטוק: "יש לי הרגשה שאני כל הזמן עושה טעויות עם הגדולה שלי. הבוקר היא באה אלי בדמעות: אימא, הדג מת !קניתי לה אקווריום עם דג זהב. ישבתי לידה, חיבקתי אותה ואמרתי לה: אל תבכי מתוקה, אל תהיי עצובה, זה רק דג, אני אקנה לך חדש, אל תדאגי. תקשיבי פזית, באמת שהייתי אתה בשיא הסבלנות האימהית, אבל הילדה התעצבנה, אין לי מושג למה, רצה לחדר שלה וטרקה אחריה את הדלת. זה לא מקובל עלי. נכנסתי אליה ואמרתי לה בדיוק מה שאני חושבת, שהיא מתנהגת כמו תינוקת ושלא צריך ליילל ככה על איזה דג מסכן. תראי, לדעתי בגיל שלה היא חייבת כבר ללמוד לשלוט על הרגשות שלה. היא ענתה לי בעצבים: אימא תעזבי אותי! אז כמו שאומרים, הכלתי את זה ואמרתי לה שאני יוצאת לרוץ ושתחשוב קודם כל על איך שהיא מדברת אלי ואח"כ על מה שאמרתי לה... בלילה לא נרדמתי וחשבתי כל הזמן, אולי אני עושה משהו לא בסדר? יש לך איזה רעיון בשבילי? הילדה הזאת מעבירה אותי סרטים, היא האתגר שלי בחיים, בעיקר מאז שהתגרשנו, השערות הלבנות זה ממנה." יכולתי להגיד רק שבטח מבאסת אותה ההתנהגות הזאת של הילדה, כי כאימא היא מצפה ממנה עכשיו לקצת יותר בגרות ואיפוק ושתפנה אליה בכבוד. "ברור" היא אמרה "היא עוד לא בת-מצווה וכבר מתחילה להיות טינאייג'רית מרדנית כזאת, מעצבנת."  שאלתי רק אם היא חוששת מהתדרדרות ביחסים, ואמרתי שזה יהיה עצוב אם הילדה תלך ותיסגר בפניה עם הזמן, כמו שקורה להרבה הורים למתבגרים. "כן, ממש. אני רואה את זה קורה." היא אמרה ולקחה טישו מהקופסה שעל השולחן הלבן. "רגשית היא עוד תינוקת למרות שהיא נראית כבר אישה קטנה. זה משגע אותי, אני ממש לא הייתי ככה בגילה, הייתי גם הרבה יותר עצמאית." אמרתי שלפי התגובה למוות של הדג שלה, נשמע שהילדה הייתה מאד קשורה אליו.  היא אישרה בנדנוד ראש: "כן, מאז שקניתי לה אותו היא דאגה לו לאוכל בזמן, ושהאקווריום יהיה נקי עם כל מיני פיצ'פקס וחמצן. כשחברות שלה באו, ואפילו חברות שלי, היא הייתה אומרת, יש לי דג זהב, בואו תראו, וסוחבת אותן לאקווריום." "אני שומעת אחריות." אמרתי, והוספתי : "בטח את רוצה להבין יותר, מה בדיוק עובר לילדה כמוה בראש..." כך אני. "ברור" היא אמרה מבלי לחכות שאשלים את המשפט. זה היה מסוג הברור-ים הפסקניים האלה, שאני מכירה היטב, כשאנחנו חסרי סבלנות ומחכים כבר לתכלס. "אוקיי, אז תכלס. מתאים לך לדמיין קצת איך זה להיות היא, בגילה, אחרי כל מה שהיא עברה? תהיי שנייה הבת שלך. את יכולה לחקות אותה? תנסי לדבר אלי בקול שלה ועם המימיקה שלה... קצת צחוקים לא יזיקו לנו."  היא נכנסה מיד לדמות המתבגרת: " זהבוני הוא חבר שלי, הגולדן בוי שלי (צוחקת) הייתי מסתכלת עליו שעות וחושבת מה הוא חושב שם במים, מה הוא מרגיש, איך זה להיות דג..." אני: "וכל יום דאגת להאכיל אותו כאילו שהוא היה קצת הילד שלך... אולי גם בדקת שהבועות של האוויר ממשיכות לזרום ושהאקווריום נקי והמים צלולים וחשבת אולי לקנות דברים מדליקים שיהיו שם על החול...? אני חושבת שהיה לך נורא חשוב לדעת שהוא בריא וטוב לו... נכון? " נדמה לי שצבע הפנים של אימא שלה שמולי משתנה. אולי משהו קרה כשהזכרתי את הגוון האימהי שקיים בילדה שלה? היא ממשיכה לענות לי כשהיא ב'דמות' אבל כבר בטון אחר, בלי שום נימה של פרודיה: "כן, אפילו ביקשתי שנביא לו בת זוג, שלא יהיה שמה לבד. הוא נראה לי עצוב כזה, קטן, בודד." אני: "את באמת אהבת מאד את הזהבוני שלך. זה בטח היה לך שוק כשמצאת אותו פתאום מת, הפוך במים."שתיקה. היא נשענה אחורה: ""וואוו, זה מדהים. איך בא לי ללכת ולעשות אתה את זה, ככה לדבר, ככה להבין אותה... יואו איזה מגעילה אני."  נתתי לה קוקיה ורודה עם נצנצים שהייתה על השידה. " 'סתכלי, גם לי יש אחת כזאת, פטנט נגד רגשות אשמה. תענדי אותה כמו צמיד, וכל פעם שאת קולטת שאת תוקפת את עצמך רגשית עם מחשבות שכאלה, תמשכי בגומייה. תזכורת, אחחחחח ! זה כואב טיפה, זה מעורר, זה מזכיר וזה גם מצחיק קצת ונותן דווקא תחושה של שליטה. מה דעתך על הלקאה פיזית קטנטונת רק כדי לזהות הלקאות נפשיות? (אני רואה את המבט המופתע שלה מההצעה הביהביוריסטית שלי) תשמעי, את לא האימא הראשונה ולא האחרונה שמאשימה את עצמה. בסוד אני אגיד לך שאני אלופה בייסורי מצפון, והאמת, אני מאמינה שהילדים שלנו מרגישים את הערעור הזה שבתוכנו, האימהות, את ההצלפה הפנימית, וסולדים מזה. הם זקוקים לעוגן אוהב, לא?" בלי להגיד מילה היא עונדת את הקוקיה על פרק היד ליד שעון מעוצב: "רעיון מגניב לאללה, אבל אני הולכת לקנות לי אחת שחורה ובלי נצנצים." "קוקיה בוגרת אה? לא ילדותית כזאת." אני אומרת ושתינו צוחקות.  ***בפגישה השנייה כבר נתתי לה שיעורי בית (בכל זאת אני מורה ולא פסיכולוגית מדופלמת). היא הסכימה ברצון לכתוב לעצמה מקרים שמבחינתה הסתיימו לא כמו שהייתה רוצה. הקוקיה השחורה עשתה שעות נוספות. למדנו יחד המון.אז אם מעניין אתכם ויש לכם עוד כוח לקרוא, הנה מקרה אחד, עוד שיחה מהמפגשים שלנו. אם אתם קוראים אותי קבוע ב'חינוך מואר' אתם יודעים שאני זוכרת דיאלוגים ממש מילה במילה. פעם חשבתי שכולם ככה. מסתבר שלא. "הייתי ממש בסדר", היא אמרה. "אין לי שמץ למה זה שוב נגמר בצורה הזאת. הילדה מאבדת דברים בלי הפסקה. אתמול חזרה מבית הספר עם- 'אימא, גנבו לי ת'קלמר'. אוקי, ניסיתי להיות קול לגמרי, כמו שתרגלנו פה. את יודעת שאני תלמידה ממושמעת ומתאמנת על זה גם בעבודה ובשיחות עם עמירם (האקס שלה). אז זה מה שעשיתי- לקחת נשימה לנשמה כמו שאת אומרת, לספור עד 10, לרכך את הלב ולא ישר להתנפל, לא שזה כל פעם מצליח לי. הקיצר, הפעם אמרתי לה רק: "את בטוחה שלא פשוט איבדת אותו?" זה בסך הכל מה ששאלתי. היא ישר התחילה עם ההמצאות והתירוצים שלה: "לא, ראיתי אותו לפני שעור ספורט על השולחן..." אמרתי לה פשוט- למה ציפית כשאת משאירה ככה את הדברים שלך שכל אחד יכול לבוא ולקחת? זהו, זה כל מה שאמרתי. אז עוד פעם היא עשתה לי סצנה ילדותית של נעלבת, ועוד פעם בכי ועוד פעם טריקת דלת. בתחילת השנה אמרתי לה אלף פעם, כשאת יוצאת להפסקה, תכניסי ה כ ל למגירה, תהיי קצת אחראית. תמיד רק לה הכל נעלם. אני מדברת אתה יפה, תאמיני לי, ממש מנסה להבין אותה, להיות אמפתית ולהסביר לה ברגוע, והיא עם החוצפנות הזאת של "תעזבי אותי בשקט, אין לי כוח." וכל הסגנון המגעיל הזה. אני בחיים לא העזתי לדבר ככה לאימא שלי למרות שלא הסתדרנו. אמרתי לה שהיא כפוית טובה ושככה לא נתקדם לשום מקום... מה אני אעשה, נפלט לי. אוף, פזית, אני מיואשת מעצמי, אני כל כך מנסה להיות אתה בסדר ולהתקרב ולא מצליחה, איזו אימא גרועה אני." אני מציצה לעבר הגומייה השחורה. אופסיק, היא קולטת. הצלפונת מהירה. אייייי...! על הלוח המחיק שליד ארונית הספרים הלבנה שלי כתבתי לכל האמהות תזכורת בטוש ירוק: 'בלי הלקאות עצמיות. נקודה.' בד"כ פעם אחת מספיק כדי להתעורר. אנחנו עוברות לישיבה מזרחית על השטיח הכחול. חושך בחוץ. העששית כתומה, הנר מהבהב, התה עם נענע ולימונית מהגינה. משחקי התפקידים הקטנים האלה עושים משהו. לא עם כל אחד זה מתאים אבל היא נהנית מהמחזות שכאלה. סיפרה לי שרצתה להתקבל לתיאטרון צה"ל וזה לא יצא. נהייה לנו חיבור משמח, הרבה צחוקים. הפעם התחלפנו בתפקידים. זו אני שמחקה את הילדה שלה (את הסטייל אני מכירה אבל למדתי ממנה כמה ניואנסים מגניבים) : "אימא גנבו לי ת'קלמר החדש שקנית לי..."מה אני אגיד לכם, האימא הזאת תלמידה מצטיינת. אנחנו מתרגלות אמפתיה כנה, לא מניפולטיבית: "וואי, וואי איזה באסה שגונבים לנו ודברים שלנו נעלמים, זה מטריף ת'שכל...בטח אהבת את הקלמר הזה, אה? בואי תני חיבוק." (הפנימה בגדול). אני מחבקת אותה וממשיכה בבכיינות בקול הכי ילדותי ומעצבן שלי: "אימא אני נשבעת לך, השארתי אותו על השולחן לפני שיעור ספורט... אני רוצה ללכת למנהלת להתלונן, זה בטוח לא קורה רק לי." היא ממשיכה בתרגול: "זה רעיון מצוין מאמי. האמת זה עושה לי הקלה שאת לא מוותרת, שאת כזאת בוגרת."אני ממשיכה אותה בשוונג: "ויודעת בדיוק מה את רוצה, וחושבת לבד על פתרונות."שתיקה.  אני שומעת את הגלגלים בראש שלה וקולטת בו זמנית שהיא יצאה כבר ממשחק התפקידים המאולתר שלנו. הנה זה נוחת. היא אומרת בשקט בשקט: "אולי בעצם היא לא באמת צריכה את העצות שלי... נראה לי שהיא באמת יכולה לתת לעצמה עצות מצוינות. אני מרגישה פזית שמה שאנחנו עושות פה מתחיל לחלחל. הנה דיברתי עכשיו גם על מה אני מרגישה וגם התחלתי לחזק את הערך העצמי שלה במקום לבקר ולהאשים."שתיקה של שמחת הגילוי ותה צמחים. יש אצלנו במושב איזו ציפור לילה שמשמיעה מדי פעם קריאות קצובות.שקט. אין שום צורך בסיכומים והבנות, גם לא ב'העצמה'. רק חיבוק פרידה חרישי ולילה טוב. לפני שאני נרדמת מתנגן לי: "אם, אם רק תביני אם רק תאמיני, זה לא בשמים, הושיטי ידיים, אם......."Edit Post Text