פוסטים

 אותי לא תצליחו לתקן, מבינים? קטן כבן שבע. חולצה הפוכה עם תפרים בחוץ, קעקוע דרקון על גב היד.סורק את החדר בחשדנות: ״אין פה שולחן? אין פה כלום? ״.לא סיפרתי לו שהוצאתי אותו לכבודו מהחדר. יש חפצים שטעונים במשמעות כואבת שעלולה לסגור את לבו ולכן גם את שכלו. שבוע לפני כן התקשרה אלי האם המודאגת:״אנחנו מיואשים, הוא כבר באמצע כתה ב , בחצי השנה האחרונה הלכנו להוראה מתקנת פעמיים בשבוע אבל הוא עדיין לא קורא, בקושי מתרכז. סיוט. המחנכת אמרה שהמצב הרגשי שלו לא טוב והוא אלים לאחרונה. הפסקנו עם ההוראה המתקנת והתחלנו ללכת לפסיכולוגית אבל זה תמיד עם בכי וצעקות. היא אומרת שזה ייקח זמן ושהוא לא משתף פעולה כל כך, כאילו שזאת הבעיה של הילד ולא בעצם שלה... ואני לא עומדת בזה. יש לי עוד שניים לגדל והכל סביבו. לקחנו אותו לאבחון פסיכודידקטי. אמרו שהוא צעיר רגשית ולא מצאו שום דבר אחר משמעותי, אבל אני בלחץ כי זה משפיע לו גם על הצד החברתי, אני מרגישה. ברגע של עצבים הוא אמר לי- כולם קוראים כבר ממש טוב... איך בא לי לבכות, את לא יודעת... ניסיתי להסתיר, להיראות חזקה, שלא יפחד לשתף אותי.אבל אין מה לעשות, הוא קולט שאני נלחצת כל פעם שאני רואה אותו חלש ועצוב.אני יודעת שהוא מנסה להסתיר את זה וכדי להרגיש חזק הוא התחיל להרביץ לאחותו וגם נהיה חוצפן. בעצם גם אני ככה, מנסה להיראות חזקה כשבעצם אני מרגישה ממש חסרת אונים. אני יודעת, הלכתי להדרכת הורים ואני גם בטיפול.".אני מקשיבה לה,מופתעת. לא בכל יום פוגשים אם שיודעת גם לעשות הפרדות, לראות את עצמה ולרצות לעשות "עבודה" פנימית. היא ממשיכה: "החליפו לו פעמיים שיטות קריאה ונתנו דו"ח שאומר שהצד הפונולוגי חזק יותר מהחזותי. נו מה עושים עם זה ?"הבטן שלי מתכווצת כי אני מכירה את הסבל הזה מקרוב קרוב. אני אומרת לה רק: "את אימא נדירה. עושה כ"כ הרבה, מנסה לטפל בכזאת מסירות ולא מוותרת, אני רואה.".האמת היא שאני אומרת את המילים הללו גם לעצמי, כי נלחץ אצלי וואחד כפתור. אני מכירה את המכבש הפנימי שלוחץ - נו, מתי כבר תשתני ? ומה כבר ייתן לך לקרוא עוד ספר לפיתוח "מודעות" ועוד סדנה להעצמה אישית. אני מדברת עם הילדה הקטנה, החלשה, האבודה שאני, זאת עם "העור השקוף" שזקוקה לסליחה, למחילה מעצמה. בעולם הזה ל"שורדים" יש עור של פיל. איפה אקנה עור של פיל? פילפילון גם טוב.אויש, התנתקתי לרגע. אני מתעוררת מהקול שלה: "טוב, לא בשביל לשפוך ת'לב שלי התקשרתי, אני דואגת לו, לא לי... סליחה, לא הייתי צריכה לבלבל לך ת'מוח על עצמי ועל מה שמלחיץ אותי, אני ממש לא בסדר בזמן האחרון."שנייה של הקשבה לפעימות הלב. קרן אור דקיקה של חמלה. אולי קודם כל על עצמי הקטנה, המתנתקת, השוקעת בבועת ההרהורים..אני מתעשתת: "היי מתוקה, בלי הלקאות עצמיות שומעת? אם תרצי ניפגש על כוס קפה רק בעניין הזה של האשמה עצמית ואיך הילדים מושפעים ממצבנו האנרגטי. יש לי כבר דוקטורט בזה... מה קורה?" היא: "יואו איך נפתחתי ככה? לא מתאים לי...(שתיקה. אני שומעת שהיא מתחילה לבכות) זה גם המון כסף, כל הדברים האלו, באמת. והקשר שלנו גרוע, גרוע ממש, שלו ושלי. זה לא היה ככה. נהייתי מורה שלו, לא אימא שלו, ובעלי אומר שאני משגעת אותו, כי איך שהוא שומע שאני מזכירה לימודים ובית ספר ושיעורי בית וקריאה, הוא נהייה עצבני... אני רוצה להחזיר לי את הילד שלי, אבל כל פעם מחדש זה משגע אותי שהוא לא מצליח ולא מתאמץ מספיק. סליחה שיצא לי ככה. זה לא קורה לי לידו. לידו אני חזקה...(אני מרגישה שהיא תופסת את עצמה) את גם בהוראה מתקנת נכון?״.לפני שאני עונה לה, עוברות בתוכי מחשבות במהירות הבזק: מי אני שאתקן? מה, פתחתי מוסך ? ואם כבר לתקן אז יש לי עוד המון תיקונים לתקן בעצמי במחילה מכבודי. בא לי לחבק אותה. כמה נפגעות סיר הלחץ של "המערכת" ושל החברה כולה, אני מכירה. "את יודעת", אני עונה לה, "אני קוראת למה שאני עושה הוראה מקרבת, הוראה תומכת רגשית. אני מאמינה מאד ב*למידה מבוססת יחסים*. כשנותנים את התנאים הנכונים ומקשיבים לעומק, מקשיבים לילד, מקשיבים לקול החרישי שבתוכנו, ומשקיעים בקשר, יגיע גם התיקון בזמן שצריך. מתאים לך לשתף אותי קצת מה קורה אתו בבית?".״זה הילד השלישי. עם הראשונים לא היה כלום. היו ילדים ממש טובים. עכשיו כולנו בעצבים בבית. לזהות אותיות הוא מזהה, אבל כבר מהגן לא מצליח לחבר מהן מילים. מה כ"כ קשה לחבר מילים? זה מייאש. אני משתגעת...תקשיבי, הוא גם לא ממש מנסה. שונא לשבת ליד שולחן ורק מצייר לפעמים על הרצפה (היא שוב בוכה) תסכימי לראות אותו?״ ״יש לי רק בקשה אחת״, כך אני, ״נתחיל בכמה פגישות, ואם לא הולך, תחזרי לעשות מה שבא לך. אבל בבקשה שום עזרה נוספת בזמן הקרוב. תציעי לו חופש מעזרות . תחבקי אותו חזק ותביאי אותו. מה הוא אוהב לעשות המתוק שלך? במה הוא מרגיש טוב? מה משמח אותו? מה מדליק אותו?״היא שותקת דקה, חושבת, נבוכה משהו: ״לא עולה לי כלום... הוא שונא הכול בזמן האחרון. אפילו לכדורגל הוא בקושי הולך. הפסיק לבנות עם אבא שלו דאונים. רק מצייר הרבה ורואה טלוויזיה, רוב הזמן עצבני נורא ובזמן האחרון מרביץ. והוא היה ילד כזה טוב שלא פגע בזבוב.״ ושוב היא בוכה..טוב, מה עושים עם הילד שניסו עליו הכל? אני יודעת רק דבר אחד. השולחן המתקפל עם שני הכיסאות עפים מהחדר כשהוא יבוא. הרי בשבילו שולחן כזה שווה בית ספר, בית ספר שווה לחץ, פחד, חוסר אונים וכישלון. כל זה מתכון בדוק להולדת שנאה. מי כמוני יודעת..אחר הצהריים הגיעו. השאלה הראשונה שלו הייתה: "מה, אין שולחן? " שמחתי. אנחנו בכיוון נכון. האימא יפה-יפה, מאופרת טיפ טופ. ג'ינס, חולצה מחויטת ונעלי עקב. בוחנת, מהוססת: "אז שאלך? מתי לחזור?". היא כבר מיומנת בשרותי תיקון הילד שלה. מביאה-הולכת-חוזרת. "קחי לעצמך שעה של מנוחה. זמן איכות לפגישה עם עצמך."- כך אני..אני חולצת נעליים ורומזת לו. הוא קולט וחולץ את שלו. העמידה שלו משתנה על השטיח. אני מראה לו את המקום שלי. הוא סורק את החדר, כבר לא רגל אחת בחוץ. מסתובב סביבו, מעביר יד על הקלידים ועל הקסילופון, מכה קלה בשק האגרוף האדום המשתלשל מהתקרה, מציץ במשחקי הקופסה שעל הארונית הלבנה. "יש פה ריח טוב" הוא אומר.אני מראה לו את המבער עם ריח הלבנדר הטהור. עששית הנחושת מפיצה אור צהוב על הכורסאות הסגולות שלי.. על שולחן קטן עוגיות גרנולה ולימונדה קרה. משהו בו מתרכך. אני מראה לו כמה רהיטים שתיקנתי וצבעתי. הוא: "אני גם בונה. אני טוב בבניות. אבא אומר שיש לי ידיים טובות כמו שלו. בניתי אתו דאון." "וואו, מה אתה עוד אוהב לעשות?" אני שואלת. "כלום אני לא אוהב". "לעשות כלום אתה אוהב?" הוא צוחק. יש כימיה. "את לא תצליחי ללמד אותי לקרוא ולכתוב." הוא מפטיר בפסקנות. "ניסו לי מלא שיטות. וגם הייתי אצל פסיכו אחת" הוא צוחק. ואני צוחקת אתו: "אנחנו לא לומדים פה לקרוא ולכתוב. אנחנו עושים מה שנרגיש. יש כאן אורווה בקיבוץ. רוצה לראות?", "אני אוהב סוסים. בכיתה א' רכבתי.". אור בעיניים. יאללה הולכים..קצת לפני שקיעה. ילד לתיקון עם מורה מתקנת במכנסים קצרים, בדרך לאורווה. הוא מבסוט, בא מהעיר. "יש כאן מלא דרך בלי כביש." הוא אומר. מצביע על כל מיני דברים ושואל מה זה ומה זה. שכח לגמרי מי אני ולמה בא. באורווה הוא ניגש מיוזמתו לאחראית ואומר לה שהוא טוב בלהבריש סוסים. הם משוחחים. מתי אתה פה שוב? בוא תעזור לי. הוא מסתכל עלי. ילד שבקושי מכיר אותי .זה בסדר שנבוא שוב? אני מחייכת והסוסה פרנצ'סקה מסתכלת בו בעיניים טובות ולועסת את גבעולי הקש הלחים לאיטה..עברה שעה וחזרנו אלי הביתה. האימא היפה נכנסה: "נו, למדת משהו?" הוא מסתכל עלי באחוות שותפים לפשע: "למדתי ללכת לאורווה."בערב היא מתקשרת. מודאגת. מה עם הקריאה? שאלתי אם היא מוכנה לתת לנו צ'אנס. יש לנו קשר טוב. זה הדבר הכי חשוב. הכול יגיע, אני מבטיחה, הוא יקרא. הייתי בסרט של "לא קוראים" יותר מדיי פעמים בחיי..פעמיים בשבוע נתתי לו לצייר את המסלול לאורווה בצבעי עיפרון. מפת דרכים על בריסטול גדול. הוא ביקש טוש מארקר. פח זבל ירוק, שביל ישר, מימין מרפאה, שמאלה לחדר אוכל, ברוש, גדר, השביל מתעקל, פנס רחוב נוטה על צידו, השלט"גן שקד", הוא מצייר כמו צייר אמתי, מוחק, מדייק, רגוע, בשיא הריכוז.ואני רואה את עצמי בגילו מציירת על האספלט עם גחל של פחם, ועם אבן גיר שהיינו מוצאים ליד הבלוק. קלאס על הכביש וחיצים לבנים של סימני דרך. הרבה הרבה לפני "מחשב לכל ילד". כמה חושים הושארו בצד עם השנים..חודשיים אנחנו הולכים ומציירים מסלולים על מפת הדרכים שלנו. נוספו צבעי פנדה, המפה מובילה לעוד מקומות, הצטרפו המילים לכל תמונה, לא לפני שגילינו את הפונמות הקטנות ביתר שמרכיבות מילה. עוד מודעות, עוד פנימה, הוא הדריך , הכל נבע ממנו.היינו בערות לפונמות הקטנות בחיינו, לדקויות.המתוק קורא. כתבנו יחד סיפור על הציפור שלא ידעה לעוף עד שבא הקוסם עם האש הסגולה והביא לה זרעים של כוח ונוצות של שמחה ואז היא עפה וגם האכילה את הגוזלים. לא גיליתי לו שסיפור כזה נקרא סיפור מרפא. האם היפה שלו ספרה שהוא מבקש לקרוא אותו כל יום לפני השינה.הֵי צִיּוּנְיוּנֵי הַדֶּרֶךְ, אֲבָנִים לְבַנְבַּנּוֹת. טוֹב לָשׁוּט, תַּרְמִיל עַל שֶׁכֶם, אֵי בְּלִי אָן הַרְחֵק לִנְדֹּד.ועכשיו - עוף גוזל.Edit Post Text

 הם כאן איתנו, נשמות שבאו הנה לעזור לנו ל ה ר ג י ש.אז רק לראות אותם, להדהד להם את המתנה שהיא המהות שהם, ושירגישו שאין עוד ולא יהיו כמותם.זה בסך הכל מה שהם מבקשים, לרוב בלי מילים.*והנה הסיפור. תמיד אומרים לו שהוא רגיש מדיי. "אתמול בים המציל צעק על שתי ילדות והרגשתי את איך שהן נבהלו." הוא אומר ועיניי השקד החומות שלו מצטעפות, "אמרתי לאבא- למה אני צריך להרגיש מה שכולם מרגישים? אז הוא אמר לי שאני רגיש מדיי. מלא פעמים כבר אמרו לי את זה." "ומה אתה אומר?" אני מתעניינת."לא יודע... גם אימא יודעת שאני רגיש מדיי כי מפריע לי הפתק בגב של החולצה בצווארון, ואני לא סובל את התפרים בגרביים." הוא צוחק וממשיך בחצי התנצלות: "כשהייתי קטן שנאתי עבודות עם הידיים, נגיד בצק ? וגם אני לא אוכל כל מיני דברים שאחרים אוכלים. אם נגיד לילד יש נקניק או ביצה קשה. זה ריח שעושה לי רע.""ובבית ספר?" אני שואלת. "בתעודה המורה כתבה- יש לך רגישות גבוהה... לא הבנתי אם זה טוב או רע, היא לא הסבירה. אימא אמרה שזה טוב, כי אני רגיש לסביבה ולילדים אחרים. כתבו לי גם שאני לא משתתף בשיעורים. בכל המקצועות זה היה. השתתפתי כמה פעמים אבל אני לא אוהב, זה מלחיץ אותי, אני לא רוצה לטעות. אני גם מקווה שלא יפנו אלי סתם וישאלו מה אני חושב. אני לא יודע אם אני חייב לשנות את זה בשביל שאני אהיה תלמיד טוב." בן אחת עשרה יושב על הכורסה הסגולה. אימא דואגת כי בזמן האחרון יש לו קושי בהבנת הנקרא למרות שלא אבחנו דיסלקציה וגם לא הפרעות קשב. על השולחן אבנים. הוא לוקח את הרוז קוורץ הוורדרדה, השקופה, ומחזיק ביד:"גם את ההסעות אני לא אוהב בגלל שדוחפים. אני מתרחק. גם בכיתה כשיש מכות אני לא מתערב, אבל אני יודע בדיוק מה כל אחד מרגיש. לפעמים בא לי להגיד, אבל אני מתבייש. כל הזמן מנסים לפתור בעיות אלימות בצעקות, בעונשים. זה לא מצליח ככה. יש לי חברים, אני מסתדר עם כולם. במסיבת סיום היה ילד שאף אחד לא רצה להיות אתו. אמרו למורה שאי אפשר לעבוד אתו. הוא דווקא ממש בסדר, אני עבדתי אתו. אני מרחם עליו כשמענישים ולוקחים לו את ההפסקה כי אז הוא יותר מתעצבן ואני יודע ששוב יכעסו ויצעקו עליו. גם אתי הוא לפעמים מתעצבן, אבל זה ממש לא נורא. כתבנו יחד משהו מצחיק על ראש הממשלה ושר החינוך. הייתה לשנינו סבלנות, היה כיף. צריך פשוט לדבר על איך מרגישים ואז זה קצת עושה למישהו להרגיש לא נוח עם מה שהוא עושה, אני חושב ככה, לא בטוח." אני שואלת איך הוא מרגיש. "בסדר, קצת כואב לי הראש." הוא עונה. אני מוזגת לו את הלימונדה הקרה ושואלת אם יסכים שאניח ידיים על העיניים שלו. "לא, לא, אני באמת בסדר, סתם דיברתי הרבה ו....אני לא יודע מה אני מרגיש... מה, לא נעשה הבנת הנקרא?""לא היום מתוק, היום נכיר. תסכים לשחק איתי קצת בקלפים? "."איזה?""קלפים עם מילים של רגשות.""סבבה, אין לי בעיה.""אתה יודע, גם לי עולים לפעמים המון דברים ואני מנסה להבין מה בדיוק אני מרגישה. לא תמיד אני מצליחה, אני בעיקר מבולבלת.""כן גם אני עכשיו מבולבל, אחרי שדיברתי המון."בא לך לימונדה ועוגיות?הוא לוגם ומכרסם עוגייה אחת. החשוב מכל קורה, יש אמון בינינו, תחילתה של סחבקיה. אני מרגישה.אני שואלת אם יסכים להוציא מערימת הקלפים רגשות שעולים לו כשהוא בכיתה."כן, אני אנסה." בא לי לבכות, העיניים הטובות האלה, השיער הגולש, הניקיון, השקט והרגישות. מי כמוני יודעת.אני מרגישה שהוא מרגיש איתי נוח למרות שאנחנו בקושי מכירים.אולי הוא מרגיש שאני גם מה'רגישות מדיי', ילדה שאמרו לה שהיא חייבת להיות חזקה, להיות חזקה, להיות חזקה...ללמוד להתעלם, לפתח עור של פיל.לא הלך לי, אפילו לא של פילפילון.בא לי לצעוק:אתם לא קולטים? זה לא שהוא רגיש מדיי, זו הסביבה שאטומה מדיי !!!ובכלל אין רגיש מדיי, יש רגיש יותר. הוא ממיין את הקלפים. אני מצטמררת. הרגשות מקבלים מילים, הרבה מילים.על השולחן הלבן מצטברים חוסר ביטחון, בדידות, חרדה, פחד ובהלה, בלבול...וכשהוא מגיע לקלף שכתוב עליו שנאה, הוא מחזיק שנייה ושם בצד. "לא, את זה אין לי."אני שואלת אם הוא לא מרגיש לפעמים שהוא שונא כשדוחפים, מקללים, מרביצים, צועקים ומענישים. "כן" הוא אומר בקול שקט "אבל אפשר לתת לזה מילה אחרת, כי אבא אומר שלשנוא זה לא טוב.""וטקסטים משעממים...ומבדקים ומבחנים של הבנת הנקרא?""כן, זה מלחיץ." הוא פולט תוך שהוא ממיין ובוחר את הקלפים. אני רואה שהוא מדלג על הנאה, עונג, נעימות, הפתעה, תקווה... ושם אותם בצד ואז אומר "לפעמים אכזבה, אבל מעצמי, לא מאחרים." נוספים לערימה גם הקלפים: בושה, כעס ורוגז, סבל, עצבנות ואי שקט, מבוכה. הוא מרים אלי מבט: "צריך גם דברים טובים?"אני: "לא צריך כלום".הוא נשען אחורה ועוצר: "יואו מלא דברים רעים."אני שותקת, מחייכת אליו.הוא: "זה רע נכון?""מה אתה חושב?""אני לא יודע, למה יש לי כל כך הרבה הרגשות כאלו. כואב לי הראש."אנחנו יושבים קרוב ואני מרגישה את קשר הנשמות.הוא: "זה בסדר שתשימי לי ידיים על העיניים."אני שמה."אתה יודע, בזכות הרגישות שלך אתה יכול כל כך לעזור לאחרים, אתה מרגיש נכון?""כן." הוא אומר, "אני מרגיש חום."Edit Post Text

 סססאמ אמ אממאמק ! *** למי מאיתנו לא מתפלק איזה סאמאקקקקק או שכן של סאממאקקק, אחד קטן בחייו? על קיר הפייסבוק של קבוצה העוסקת בחינוך נכתב בזו הלשון:"הי, אולי למישהו יש רעיון? יש לי מגפת קללות בכיתה. איך מתמודדים?" לא אלאה אתכם בתגובות ובשלל העצות שנתנו הקוראים.לפניכם רק שתי דוגמאות משקפות - ואני מצטטת.הצעה: "תוכנית התנהגות: קופסא גדולה מפלסטיק (כמו של חמוצים) לעשות שלבים בעזרת דבק סלוטייפ צבעוני. על כל מילה יפה ושפה מכבדת לשים צמר גפן (יש שקית עם צמר גפן עגול צבעוני) כל קו מסמל פרס. תני להם לבחור (סרט, משחק בחוץ, שיעור חופשי, וכו') מניסיון יהיו כמה שלא יעמדו בזה. משמע להזכיר להם שאם לא ישפרו את שפתם לא יוכלו להשתתף בפרסים. בהצלחה."  מישהי אחרת מציעה: "להתחיל כל בוקר בסבב מילים טובות. מוסרים כדור אחד לשני, לפני שמוסרים אומרים את השם ומילה טובה." ואני רועדת, כי לכאורה זה נשמע מעולה, לא? אבל אני רואה כאן מתכון בדוק להתרחקות מעצמי ומהחיים בכלל. ולמה? כי כופים עלי מבחוץ את עולם הרגש, משהו שאמור להיות אינטימי, אישי ביותר, ובטח לא מוחצן.  ככה גדלים ילדים להיות מבוגרים עם עולם רגש מעוות לגמרי. *** אספר רק שגם אצלי בכיתה ב' היו קללות. למעשה היו לי לא פעם "תכשיטים" בכיתה שמכונים "כוכבים" או "מאתגרים".  ואני הקפדתי לעשות מה ש ל א לימדו אותי בשום מכללה או בי"ס לחינוך- לא גערתי, לא נזפתי, לא הענשתי, ובטח לא הכרזתי ולא איימתי "אצלנו לא מקללים !"הרי זה כמו: "אתה לא יוצא להפסקה עד שאתה לא מבקש סליחה!" ככה מכחידים לבבות, מצמיחים שונאים ומנציחים שקר ואלימות. ***כל עולם האילוף על שלל המניפולציות שלו, זר לי ושנוא עלי. לכן גם לא השתמשתי מעולם בפרסים כב"חיזוקים חיוביים" למען דיבור "יפה", ולא עצרתי לתת "צ'ופרים" על מילה "טובה ומכבדת" כי כך הילד לומד מהשפה ולחוץ איך להשיג פרסים ב מ נ ו ת ק ממה שהוא מרגיש בפנים. וזה ה א ס ו ן.  אפילו לא התאמצתי במיוחד לתת לזועמים הקטנים אמפתיה או לשקף להם את עולמם הפנימי. מה שזרם זרם. אף פעם לא אנסתי אותם "לדבר על זה" או "ללמד אותם לקח". אספר לכם על שיעור אחד בתנאי שתבטיחו לי שאתם רציםלספר לפיקוח.  מקרה שהיה, כך היה.יום אחד פרצה קטנה אחת מיוזעת לחדר המורים בהפסקה: "פזית, בואי מהר יש מכות !!!"כאיילה שלוחה רצתי לחצר והפרדתי מיד בין שני דרדסים (כמעט מעכו אותי).ואז אחד מהם פתח פה, מה זה פה. זה הלך בערך ככה: "יה בן... (ז') כושלאמאש'ך, מפגר, סתום, עוד פעם אחת אתה מקלל את אמא שלי, אתה מת!"  אני שם בהאזנה מלאה והניצים משני צדדי, חיות זוממות טרף. עוד לא היה לי שמץ של מושג מה אני הולכת לעשות. ידעתי אינטואיטיבית שהדבר הנכון לעשות יגיע מעצם ההסכמה שלי להיות כל רגע בהווה בלי "לדעת" מה נכון ומה לא נכון. רק באופן הזה כל האפשרויות ייפתחו לי.  "יאללה, שטפו פנים, מתחילים שיעור. מה נהייה, תגידו ?" זה מה שיצא ממני."תדעי לך שאם הוא עוד פעם מקלל את אימא שלי הוא מת." "תגיד רגע, שמעת מה הוא אמר?" אני פונה לשני (באמת מעוניינת לדעת, לא כועסת, סקרנית)"הוא שקרן ובכיין, זה מה שהוא."והשני: "חתיכת סתום, דביל." משהו בשוויון הנפש שלי הרגיע את הרוחות לאחר עוד החלפת מהלומות מילוליות קצרה. לא נכנסתי ל'משולש הדרמה', לא ניסיתי להושיע אף אחד ובטח לא לתקוף ולהפוך מי מהם לקרבן מבחינתו.  שאר הילדים היו עדים לדרמה ובמערכת אמור היה להתחיל שיעור שפה. ילדה אחת אפילו אמרה: "פזית, בזמן האחרון מקללים פה מלא." כתבתי על הלוח "ק ל ל ה" ושאלתי מי מוכן להביא מילון. מישהו הביא מהארונית."יאללה חפש לי את המילה קללה." אמרתי למקלל.  (בכיתה ב' עוסקים בלימוד "אלף-בית פנימי". הביטוי הזה מצמרר אותי עכשיו כשאני כותבת. כמה שהוא רב משמעי ואיזו אחריות זו עבור מחנכות כיתות א'-ב'). הקטן נעתר, חיפש ומצא. הודיתי לו שהוא מתחיל להירגע אבל הוא רטן שהוא בכלל לא רגוע ושוב יצא לו צרור: "סאממאק, יה סתום, מאניאק...""ששששש" אמרתי. "תן להבין מה זאת בכלל קללה." השכל מצנן את הבעירה הפנימית.  קראתי בקול את ההגדרה, משהו כמו - "קללה- איחול שמשהו רע יקרה למישהו." שאלתי מי מכיר ביטויים כמו "עין רעה, או- בלי עין הרע". רבים הצביעו. השיחה זרמה בכיוון של קללות ככשפים (הארי פוטר היה אז במיוחד באופנה) ועלו גם ביטויים כמו "עין טובה" ו"עין צרה" עם דוגמאות.  ואז נחה עלי הרוח וביקשתי: "טוב, אני רוצה את כל הקללות שאתם מכירים עכשיו." המופתעים הקטנים נדבו בחפץ לב. מלא צחוקים של שחרור. רשמתי את כל הקללות על הלוח וניקדתי. שיעור שפה או לא שיעור שפה?  אם זיכרוני אינו מטעני (יש לי זיכרון מעולה לדיאלוגים) עלו שם בטוש אדום על גבי לבן: - בן (ז')... אחוששרמ...וכוסססאמ... כוסאוחח... ושלל מחמאות כמו חתיכת מפגר, מטומטם, שקרן, סתום, דביל, אידיוט, מסריח ואפילו הומו.  מה לעשות, ילדים בכיתה ב' הם חקיינים מעולים של המבוגרים ושל תכניות הטלוויזיה והיוטיוביסטים המובילים. תבינו, כשאני מתעניינת בהם ב א מ ת ובמיוחד במה שיש ל ה ם להציע ולייעץ, הם עולים אתי באופן טבעי לקומת הסקרנות. שאלתי אם יש הבדלים בין הקללות השונות. הבנו שאין כאן כל כך איחול שמשהו רע יקרה, רק גידופים (כתבתי ככותרת), וניבול פה (נדמה לי שאמרתי שמי שמנבל -נובל).  אח"כ בקשתי שידגימו באיזה טון מקללים (שיעור תאטרון קצרצר, או -שיעור ב"שליטה עצמית", אם אתם רוצים). עצרנו להרגיש בעצימת עיניים את הכוח שנותנת הקללה למקלל. כששאלתי מתי מקללים, הם אמרו "כשכועסים ושונאים" ומשם הגענו לעומק- "כי הוא מרגיש פגוע." (הוספתי-מושפל), "כי זה מעליב", "כשרוצים לנקום".הכול נרשם ונוקד על הלוח באותיות מאירות עיניים וביקשתי שיתקנו אותי אם אני לא מנקדת במדויק. שאלתי מי מרגיש שהוא אלוף הקללות. היו כמה טוענים לכתר. שוחחנו עמוקות. שום שיחה אינה כפויה עליהם כחלק מתכנית לימודים חברתית ידועה מראש כמו 'מפתח הלב'. אפס מלאכותיות. שום בנק של שאלות שצריך לזכור. 100 אחוז אותנטיות והקשבה לרגע.ואלה התהיות שעלו באותו הרגע: למה בכלל צריך להרגיש "חזק"? ואיך אפשר להרגיש חזק נפשית דווקא בלי קללות?ביקשתי מהם לנסות לתרגל קללות בטון עדין ורגוע. רצו קטעים, מלא צחוקים מצד אחד, אבל גם המון רצינות מצד שני. ככה זה כשנוטלים את עוקץ השיפוט שזה "לא יפה לדבר ככה" ו"אסור". שהרי מים גנובים ימתקו. אתם מכירים את זה מצוין.ואז אמרתי להם: "כל כך הייתי רוצה להגיד לכם- בכיתה שלנו לא מקללים !!! אבל... אני לא אומרת." ושתקתי. הקטנים הביטו בי בעיניים פעורות. הם הרי מכירים גם את הרצינית וגם את המצחיקולה שאני יודעת להיות. המשכתי: "אבל אם זה לא משהו שבא מכם, זה הרי לא יקרה. כשאסובב את הגב אתם תקללו ועוד איך, ותסתירו ממני. ואת זה אני הכי לא רוצה בעולם. הרי רק אם תרגישו שאתם כבר בכלל לא צריכים את הקללה תפסיקו להשתמש בה. גם בבית." לא ביקשתי שישפרו את שפתם כדי לזכות בפרסים ולא עשיתי סבב של מילים טובות. אני מודה שכל זה כמובן יכול להתרחש כחלק מ ת ה ל י ך שאני עוברת אתם מהרגע שנפגשנו. אמון ועוד פעם אמון. זו המשמעות של אהבה, לא? אין לי מושג מה קרה עם ה"מגפה", יום אחד כששוחחנו על האווירה וההרגשה שלהם בכיתה, אמרה אותה ילדה שדיווחה לי על המכות, שיש כבר פחות קללות בכיתה. אמרתי טפו טפו ודפקתי על עץ השולחן. הזדמנות לעוף על אמונות טפלות ולבקש שישאלו בבית.  ולמה לא נכנסתי להבדלה בין טפל לתפל? כי אני לא מורה שנטפלת לזוטות.Edit Post Text

      נכנסו עיניים. אחר כך גוף של ילד בן שבע, רזה רזה. ואחריו אימא עייפה. אני את העיניים הכחולות האלה מכירה.ויש כמובן גם חומות, ירוקות, שחורות, כולן של ילדים שרואים לעומק, מזהים ה כ ל . זיופים ועוולות גורמים להם להיסגר, להימנע מקשר. הם לא יתערבבו כי ברנטגן שלהם הם קולטים וחייבים להגן על עצמם. אולי יש לך ילד כזה, או ילדה. אני מספרת לו על עצמי, על הבית שאני גרה בו ואיך קם המקום הזה שלי שאליו נכנס. הוא: "זה לא כל כך מעניין אותי. את בטח רוצה שאני ידבר, נכון?" ככה עלה עלי בחצי שנייה. ידעתי. הוא לא אשם, אלה העיניים האלה שיודעות הכל על הכל. אימא שלו :"אל תתרגשי הוא לא אוהב כלום, עקשן." הוא מסתכל עלי, עליה, עלי, על קרטון שנח בצד. "יש לי רעיון. מכונה משוכללת עם מנופים. חוטים יש לך? או, יש פה דברים מעולים, שנייה אני יוצא החוצה, חסר לי חלק למנוף." הוא בעשייה. אימא שלו מסתכלת עלי. אני רק שוליית הקוסם. לא מדברת, רק נותנת מה שנזקק, צבע, מברשת, חבל. "זהו, צריך ללכת." אמא אומרת. "תשמרי לי, אני אמשיך בפעם הבאה." . הגיעה הפעם הבאה. הוא נכנס: "שמרת לי?" אימא שלו נבוכה: "היי, תגיד שלום ! (פונה אלי) טוב הוא פשוט חיכה לזה, מתנצלת." הוא: "אימא את יכולה ללכת, אני נשאר." נשארנו. "טוב אני ממשיך." הוא ממשיך ואני עדיין השוליה. רק מגישה. אני מעיזה: "יש לך עיניים יפות." הוא: "תודה, כולם אומרים לי... אוקיי, זהו, המכונה מוכנה, נשאר זמן או שאני הולך?" אני: "נגמר הזמן." "טוב אני הולך." פעם בשבוע הוא מגיע הילד ("באתי לכייף, אני מחכה לזה.") בוחר, מנגן, ממציא סיפורים, מדליק נרות, יוצר עולמות. לא נוגע בשום משחק "מעובד". אנחנו שרים ורוקדים יחד. "אתה יודע, במפגש הקודם עשינו משהו יחד, זוכר ? נהניתי מזה." "למה את אומרת את זה?" שוב העיניים. "אה...סתאאאם." "לא, אין סתם, את רוצה שוב יחד או מה?" "לא יודעת... אתה יודע, אני חושבת עליך הרבה, רציתי קצת לשאול אותך על בית ספר, על הבית, על החיים שלך." העיניים בי. "את גם רוצה להגיד שאני ילד מיוחד?" "לא, אני מרגישה שלא סתם אמרת שבחיים לא תלמד. יש לך סיבות מאוד עמוקות וחכמות. אתה מרגיש הרבה דברים נכון?" "בטח, אם מישהו נכנס לכיתה, אני מסתכל עליו וישר יודע אם הוא עצוב או משהו, ואני גם נהייה קצת עצוב. את בטח יודעת מה זה באמת. בכיתה יש מורה שבכלל לא רוצה ללמד, היא לא אוהבת את זה. היא באה כל יום לכיתה של ילדים שאף אחד לא רוצה ללמוד, אבל הם עושים מה שהיא אומרת.אני ? אין סיכוי. לא אכפת לי שאני ילד רע. אני יודע שהם רוצים שאני יהיה ילד טוב, אבל אז אני צריך להיות משהו אחר. בגלל זה אני עכשיו רק כל הזמן בוהה, אני מתאמן על לבהות, ככה עושה עם העיניים ורואה מטושטש, זה הכי כייף. ככה אני לא חייב להיות בכיתה. דווקא בהפסקות סבבה, יש לי מלא חברים. אבל בבית כשאימא מסתכלת אלי ככה במבט הזה שלה, אני יודע שהיא מאוכזבת ממני אפילו שהיא אומרת אני מבינה אותך. מה היא מבינה אם היא אומרת לי - גם אני קמה כל בוקר לעבודה שאני שונאת ואין מה לעשות, יש דברים שחייבים לעשות?" הוא משתתק ומסתכל עלי. בדיקת אמון. אני מחזיקה לו את שתי הידיים, הוא מנסה להתחמק. "בוא שנייה." "לא, לא בא לי." "שנייה מתוק, שב מולי על השטיח." "אפשר שנדליק את הנרות והמבער עם הלבנדר? אבל תתני לי, אל תדאגי, אני סבבה עם זה." הוא מרוכז טוטאלית. מדליק נר, נר, עם הגפרור הארוך. אנחנו יושבים, העיניים ואני. הגוף הרזה גם שם. אני מחזיקה לו את הידיים הקטנות, הוא מאפשר ואני מלטפת אצבע, אצבע. "מה את עושה?" הגוף הקטן דרוך תמיד מול עולם שלעולם לא יבין אותו. לעולם. אני מלטפת ומסתכלת לו בעיניים. משהו בו מתרכך. יוצא לי לחש: "גם שלך כחולות כמו שלי. ואני מבינה אותך." "אני יודע." "ואני יודעת שאתה רואה אנשים ומרגיש אותם ומרגיש את עצמך ובודק בדיוק מה טוב לך." העיניים שלו נחות, פעם ראשונה. "ויש סיבה לדברים שאתה אומר ואתה לא חוצפן. אולי אתה מתעקש, אבל זה כי אתה מרגיש הרבה דברים ורוצה להיות מי שאתה. וכשאמרת לי שאתה לא אוהב להיות במקומות עם הרבה אנשים, כי כולם עושים לך רעש מבפנים, זה ממש ככה, אני יודעת. ואתה, רק אתה יודע מה עושה לך שקט מבפנים. וכשאמרת לי ולאימא שעכשיו אתה סוגר את הדלת שלך של הללמוד ואף אחד לא ימצא את המפתח ואם ימצאו תשים דלת פלדה, ואם גם זה לא יעזור אתה תשים אש לבה מסביב..." הוא משסע אותי -"נכון זה מגניב מה שאמרתי?" "ממש מגניב. ועכשיו אתה מבקש בכל דרך שיתנו לך להיות בבית הזה ושאתה תבחר מי נכנס בדלת ומתי ולאיזה חדר." "זה נעים שאת מלטפת לי את הידיים, הידיים שלך טובות." "בא לך שנרקוד שוב?" בטח, זה כייף." . איך חיים עם ילד שרואה את כולם שקוף? שמתעקש בעבור שפיותו? ילד עם רגישות אנרגטית שהיא מעל ומעבר? הוא מספר לי על פגישה עם פסיכולוגית שאמרה לו כל הזמן- וואו, וואו. "אבל היא משקרת" הוא בכה. זה לא כמו שאת אומרת לי וואו. הדמעות שלו צרבו אותי כל הלילה. הרגשתי את ה"אש לבה" שהוא חייב לשים סביבו. פשוט חייב. במפגשים אנחנו רוקדים את עצמנו לדעת. לדעת עד איפה נעים לי שמתקרבים אלי? לדעת איפה אני מתחיל? איפה אני נגמר? "מה הפתרון, מה הפתרון?" אימא חוזרת ושואלת אותי. "בביה"ס הם אומרים שהוא לא צפוי. פעם מנותק ופעם מתפרץ ומרביץ." "זאת באמת חידה שתישאר בינתיים לא פתורה." אני אומרת, "אף אחד לא יכול לעבוד עליו. לא המורות להוראה מתקנת ולא הפסיכולוגית, לא היועצת, לא אתם וגם לא אני." "אז אין מה לעשות?" היא שואלת בייאוש. "אין מה ל ע ש ו ת." אני אומרת, "רק ל ה י ו ת , רק לפגוש אותו, לסמוך, להרגיש את האור שהוא, מעבר לכל הרי החושך. להאמין לו. להאמין בו. לתת לעיניים הכחולות הזוהרות האלה שלו להוביל." כשרק נהיההוא יצליח לזהות את הפאר שבתוכו.הוא יכיר בפאר,בברק.משם הוא יבטא את עצמו.ואנחנו נהייה הרוח מתחת לכנפייו.    1,528אנשים שהגעת אליהם   175מעורבויות  קדמי את הפוסט              5454  17 תגובות    לייק  תגובה   שתפי  Edit Post Text

 תכף תתחיל לה שנה ואני מבקשת בשמם, בשמי:"הורים שלנו, מורים שלנו, אפשרו לנו להיות כמה שנצטרך ב-"סתם". אפשר סתם?.היא באה להתחזק. אימא אמרה שכיתה ג' זו "קפיצת מדרגה" רצינית, והיא רוצה שאחזק אותה. קריאה, כתיבה, חשבון, הבנת הנקרא והבעה בע"פ."לא, אין לה בעיות מיוחדות, אבל אני חוששת. היא גם הגיעה צעירה לכיתה א'." הקטנה באה וקלטה את הבובות שלי, נחות להן בסלסילה."אפשר לשחק סתם?"אני תמיד נענית ל"לשחק סתם", אבל בראש שלי אני כבר מגלגלת איך אני"מרוויחה" למידה. הרי על זה משלמים לי לא? שיחקנו "סתם" חצי שעה.ישבנו בשלג, קפאנו, עברנו ארצות וימים, נרדמנו וקמנו, אכלנו פטריות יער, התרחצנו בנחל. ציירנו מדורה והתחממנו לאורה. בלילה פחדנו לצאת מהאוהל לפיפי, כי קר ואולי יש דובים.נסחפתי אתה... נהניתי כל כך...עברה חצי שעה.רגע, הרי אימא הביאה אותה אלי כדי להתחזק בלימודים ! הקטנה מסתכלת עלי בעיני הקסם, אבל אני כמו התעוררתי מחלום למציאות. אמרתי : "וואו איזו שפה עשירה יש לך ! אולי בזמן שנשאר לנו, תכתבי את הסיפור על המסע המקסים שעברנו יחד?"היא הסתכלה עלי באותן עיניי הקסם... הניצוץ כבה."למה? רציתי לשחק סתם..." נחנקתי... איך ומתי זה קרה, שכיבו לנו את מתג "הסתם הזוהר", ובמקומו הדליקו בראשנו את האור המסנוור, הגס, הלא ממש מקשיב. איך הפכתי למשועבדת לתכלס', להישרדות ה"למען", נטחנת בגלגלי השיניים של המכונה: "תשחקו, תשחקו, כי... זה מפתח מיומנויות חשיבה... או- כמה טוב שהבן שלי בונה בלגו, זה יעזור לו לתפיסה מרחבית ולמוטוריקה עדינה... או- הקלפים האלה נועדו לפיתוח כישורים חברתיים ורגשיים... וילדת הבובות עם הצמות ממשיכה ללמד אותי בעדינות זכה: "כשהיינו בגן שיחקנו הרבה סתם. בכיתה א' נתנו לנו משחקי קריאה וחשבון, אבל סתם קוראים לזה משחקים, זה לא באמת, זה בשביל שנקרא. בכיתה ב' כבר אין אפילו כאלו, כי כבר לא צריך להתאמן לקרוא. אבל בהפסקות, אנחנו משחקים מלא סתם, רק סתם." בא לי לבכות.למי נהייתי? איך כל רגעי ה"סתם" באים אצלי עם הלקאה ענקית: "הלו, את מבזבזת את הזמן, לא חבל? היום עובר ומה הספקת תגידי?" ונזכרתי.לפני כך וכך שנים כמעט איבדתי את משרתי, כי עוד נותר בי זיק שמח של ילדת סתם.הגיעה מפקחת לכיתתי והשתדלתי להיות כל כך לא סתם. מאומצת תכננתי שיעור, ממש כמו שלמדתי פעם בסמינר, 10 ד' פתיחה, 20 ד' פעילות, 15 ד' סיכום. אפילו המנהלת אישרה את המערך. והנה, ה"פתיחה" לקחה הרבה יותר זמן מהמתוכנן. הילדים סחפו אותי לצחוקים וכשקלטתי לפתע ש"בזבזתי זמן" נלחצתי. כשנקראתי לחדר המנהלת ל"סיכום השיעור" כבר ידעתי את חומרת מצבי.המפקחת, בחליפה כחולה מחויטת, הביטה בי בעיניים כועסות, מאוד כועסות, ושאלה: "מה את לומדת ממה שקרה היום?" גמגמתי: "הייתי קצת מבולבלת ונסחפתי. אני יודעת, לא עמדתי בתכנון."והיא הגדולה מול הילדה המתנצלת שאני, שוב עם המבט הזה: "עם הניסיון שלך, לא ציפיתי לראות שיעור כל כך לא מתוכנן, ובכלל הילדים קמים מתי שבא להם, רעש בכיתה... (ואז הסכין) את שחקנית, את לא מורה, את לא יודעת להחזיק כיתה."רעדתי. בערב באה אלי נציגות ביה"ס, המנהלת, המנהלנית והסגנית.זכיתי לביקור מנחם בביתי: "תקשיבי, היא רוצה לראות עוד שיעור. נעשה הכול שלא תפטר אותך."חליתי.ימים עם חום גבוה, מנסה להתאושש.הכנתי שיעור לדוגמה, עבדתי עליו חודש, הורדתי את כל השטויות שלי מהקירות והכנתי קירות מדוגמים, כמו שלמדתי בסמינר. "תסדרי את התלמידים בטורים ולא בצורת ח' כמו שהם יושבים אצלך. ככה לא יוכלו לפטפט ויהיה יותר שקט כשהיא באה.", הציעו לי חברותי המנוסות ששורדות בהצלחה את כל ביקורי המפקחת. כך עשיתי. השטיח והפופים עפו, כדי שהכיתה תראה כמו כיתה. הפלקטים לפי נושאים הודבקו על הקירות. קיר שפה, חגים ותאריכי ימי ההולדת, קיר חשבון ומדעים, ו"קיר לאום" עם סמל המדינה ותמונות ראש הממשלה, נשיא המדינה והרמטכ"ל.(לתקן את הגרוע מכול- אצלי לא היה קודם קיר לאום !) ביה"ס השקיע במדריכת שפה חיצונית שהגיעה 4 פעמים לבנות אתי את השיעור המצופה. המשפט שנשאר לי מביקור המפקחת: "יופי, השתפרת מהשיעור הקודם", תוך שאני חושבת רק על הרגע שבו אחזיר לי את "כיתת הבית" שלי, את החיים שלי, הפופים, השטיחים, הנרות, פח המתכת הצבוע בסגול שאני כ"כ אוהבת ואת העיקר, האור הצוחק בעיניי המתוקים. כבר ראיתי בעיניי רוחי את הקירות הלא מדוגמים, את כתב ידם של הילדים ולא אותיות המחשב, את השטוז"ים (שטויות בחרוזים) ואת הציורים שלהם שתלויים עקום ולא כמו שצריך.בכלל, הילדים היו שותפים מלאים ל-"מה על הקירות"?מתי יש עומס וזה מפריע בעיניים .כל קיר עבר "חשיבה משותפת" לפני שנולד. סיעור לבבות רציני. במכללה, אני זוכרת, לימדו אותי איך מעצבים כיתה- "סביבות למידה" וקירות לפני שהילדים מגיעים. אנחנו יצרנו י ח ד את "כיתת הבית", וזכרנו תמיד:"בית ספר זה קודם בית- אחר כך ספר".לא, לא "ידעתי עליהם בלעדיהם", אף פעם, אף פעם. השעבוד שלנו להציג "תוצרים גמורים", משמעותו ויתור על ה"סתם" החי, כלומר על ההווה, על ההוויה. אז לא חבל? לא פיטרו אותי.היום, במקום שלי, אני עדיין מחלימה. מקבלת יום יום באהבה, ילדים שבאים ל"סתם". ועיני הקסם של הילדה עם הצמות הזכירו לי מי אני.Edit Post Text