פוסטים

 למדי אותי.לימדי איתי. למדי אותי לאהוב את עצמי.לא להיות יותר ממישהו או פחות ממישהו. לא לגדול כנרקיסיסט, כמרכז העולם, לא, לא זאת הכוונה. תני לי כמה שיעורים כדי שאבין וארגיש מה זה להיות קרוב ללב שלי. תראי לי איך להיות עדין כלפי עצמי, לסלוח לעצמי, להיות מלא חמלה ומתחשב בעצמי, כי רק כך אוכל להתחשב באמת באחרים מבלי לבטל את עצמי ולהעמיד פנים כ"נחמד". אני זקוק כל כך להדרכתך- איך להיות אותנטי ולא לפחד שמא לא אמצא חן בעיני מישהו, חלמי איתי כדי שאצור לעצמי את חלומותיי. למדי אותי לאפשר לעצמי להיות מי שאני ולא להתאמץ להיכנס לשטאנץ שמישהו אחר רוצה שאהיה. לימדי איתי. עזרי לי יום יום להרגיש שזה ממש בסדר לטעות ולהיכשל ולפחד ולהיות אנושי, והעיקר לא להאשים ולשפוט ולייסר את עצמי בביקורתיות יתר, בשנאה לעצמי שתיצור דימוי עצמי מעוות. הראי לי מה זה לסלוח לעצמי, לקבל את עצמי ביושר כמו שאני, כי בלי זה לעולם לא אוכל להשתנות ולהתפתח. תני לי דוגמה כדי שארגיש ואאמין שאני ראוי לאהבה ולאמון. למדי אותי לפקפק, בהומור, בכל המחשבות שלי על עצמי. מי אני שאדע ואגדיר את עצמי? למדי אותי להיפתח בכבוד לכל עזרה כדי שאלמד לעזור. למדי אותי שהעולם נצבע ברגשות שלי, שאני רואה אותו דרך משקפי ההתנסויות שלי, שאני כלוא באמונות שלי ושאני קרבן לקרבות ולמלחמות שבתוכי. כן, למדי אותי לאהוב את עצמי כי רק משם אלמד לאהוב אחרים. לימדי איתי, אלמד אותך.Edit Post Text

      הילד שלי היה בן שלוש.יום ראשון בגן עם שלושים ילדים.זוכרת שקרעו אותו ממני.עזרו לו להיפרד.אמרתי לעצמי- חייבים לעשות לזה קאט ואת חייבת להגיע לעבודה, ליום הראשון בכיתה א' שקיבלת. אותי הרי לימדו - כשאת באה לעבודה תשאירי את הצרות בבית. לא כולם צריכים לדעת מה עובר עלייך, ואת לא יכולה לתת למה שעובר עלייך להשפיע על אחרים. קיצר, עבודה לחוד- חיים לחוד. עכשיו אני רוכבת על אופניים בדרך לבית הספר בקיבוץ. חולצה לבנה וג'ינס ארוך.הילדים עם ההורים מסדרים מגרות. אני כותבת על הלוח מה להשאיר במגירה ואיך לסדר. עוברת ביניהם. מרגישה רובוט. הילד הקרוע שלי עוד צועק לי בראש. אח"כ יוצאים לטקס בחצר. קבלת ילדי כיתות א'. המנהלת קוראת לכל כיתה לעבור בשער שהכינו מחוטי ברזל עם עלים שלא יראו את הברזלים. גפן והפרחים האלה, לא זוכרת כרגע את השם שלהם, אולי בוגנוויליה בצבעים וכאלה. ההורים מצלמים.וברקע --פיתחו את השער פיתחוהו רחב, עבור תעבור בו שרשרת זהב -- ולי יש אבן בגרון וחיוך תקוע על הפרצוף. ההורים הולכים. חלק מהילדים עוד בוכים. שלושים ושבעה ילדי כיתה א' עם מורה, אמא, לילד בן שלוש שעד היום היה במשפחתון עם חמישה ילדים וזהו."ילדים... אני רוצה לשתף אתכם במשהו..." ככה אני מול הכיתה. כל העיניים עלי.אני אומרת- היום עזבתי את הילד שלי, בן שלוש, ביום הראשון שלו בגן. והוא כל כך בכה. ועליתי על האופניים שלי וגם בכיתי. וכשנכנסתי בשער של בית הספר רצתי לשירותים והתאפרתי שלא יראו. ואז הייתה השעה הראשונה שהגעתם עם ההורים שלכם והיה לי כל כך קשה, כי כל הזמן חשבתי מה הילד שלי עשה ואיך הוא עכשיו. והמחשבה לא יצאה לי מהראש. ועכשיו כשההורים שלכם הלכו ואני צריכה לדאוג לכם, קשה לי. ושתקתי. והם שתקו. כולם שתקו. אז אם תוכלו לעזור לי -יצא לי- נעשה דברים ביחד. תכננתי לכם משחקים ושנעשה שלום כיתה אלף במחברת. אבל תסלחו לי כי אני לא כל כך שמחה. ולא שאלתי אותם איך להם ביום הראשון שלהם בבית הספר שלנו.וגם לא שאלתי אם הם מתרגשים או פוחדים. ולא אמרתי שאני מתרגשת. כי לא התרגשתי. ילדה אחת גבוהה אמרה שגם אח שלה בגן של הבן שלי. וילד אחד אמר שהוא גם היה במשפחתון של ניצ ואז בגן הדס ושאני לא ידאג כי בסוף הוא כבר ירגע. וילד אחר אמר שגם לו היה קשה היום כשאימא ואבא הלכו. וככה דיברנו. הם היו כל כך בוגרים וכל כך בשלום. זה באמת היה שלום בכיתה אלף. צילצלו להפסקה.מורות נוהגות להישאר בכיתה ביום הראשון, אם ילד צריך משהו. אז נשארתי. היו ילדים שפחדו לצאת להפסקה, אז ביקשתי מהם כמה דקות להתקשר לגן. הם נעמדו סביבי. ילדים עם עיניים גדולות בדממה, מחכים לשמוע. וכשסגרתי, ילדה שאלה-הוא נרגע?- ואמרתי שכן. ואז התפרצה לכיתה אמא לתאומים, בן ובת שגם הם אתו בגן. לא שאלתי כלום והיא אמרה- תקשיבי לקח לו המון זמן, וגם כשאני עזבתי, שעה אחרייך, עוד נשאר לו החנק הזה מהבכי. ישבתי על הכיסא. לא אמרתי מילה. היא אמרה- אני מצטערת, הייתי חייבת לשתף אותך. והלכה. ילדה עם לחם עם שוקולד שאלה אם אני רוצה מהלחם שלה. אמרתי שלא. הפה שלי היה יבש לגמרי. הילד ששיחק בלגו בפינה אמר שבטח אין לי תאבון בגלל מה שהיה, ואמרתי נכון, וילדה אחת נעמדה מאחורי ואמרה לי-רוצה שאני יעשה לך קוקו בלוף? והידים הקטנות שלה סידרו לי את השיער. אמרתי לה שזה הכי נעים בעולם ושנהייה לי בלב יותר קל. ובאמת נהיה לי. הם חזרו מההפסקה ושאלו מה היה. אז הילד מהלגו אמר שבאה אמא אחת ועשתה אותי יותר עצובה. וילדה אחרת אמרה- לא נורא תכף תיפגשו. ואמרתי להם שהם כל עוזרים לי להעביר את היום כי בבוקר בשער פחדתי מהיום הזה ועכשיו אני מרגישה שהם משפחה שלי ואני שלהם ואני מצטערת שהיום הראשון שלהם זה עם מורה כזאתי עצובה, וילד אמר- זה ממש לא נורא. בסוף היום החשכתי את הכיתה, שמתי נרות ודיסק של דמיון מודרך- הדרך להר עם עץ הסקוויה העצום והעלים שמתפצלחים והארמון עם החדרים והקוסם עם האש הסגולה שעוזר כשקשה. שרתי להם לילה לילה מסתכלת הלבנה וסיפרתי גם שאני שרה את זה לבן שלי ואשיר לו גם הלילה, ועכשיו גם הם כמו ילדים שלי וחלק שהכירו הצטרפו. כשחזרתי הביתה סיפרתי לו שהילדים ממש עזרו לי ביום הראשון שלי השנה בכיתה א', אבל לא אמרתי לו שהגננת והמטפלות אמרו שהיה לו יום מאוד קשה בגן.    2,552אנשים שהגעת אליהם   436מעורבויות  קדמי את הפוסט              100100  25 תגובות 4 שיתופים    לייק  תגובה   שתפי  Edit Post Text

 קפסולה על הפנים.*"אוף זה קשה כל היום עם המסכה על הפנים... את יודעת פזית, בשנה לפני זאתי, תמיד בכיתה, שעוד לא ידעו שאני לא ממש קוראת, אז כשהמורה הייתה עושה סיבוב של קריאה, הייתי מחשבת מלא פעמים מתי התור שלי, ואז יוצאת לשירותים, שידלגו עלי."זאת לא פעם ראשונה שילדים מתוודים בפני בפשטות. כל כך בפשטות. ילדונת שנכנסה השבוע ל-ג'.אני מכירה את האמירות שהיא בטח שמעה ממי שניסה לעזור: "את לא מצליחה לקרוא מה כתוב כאן? תיזכרי.חזרנו על זה כבר הרבה פעמים.טוב, אולי נשנה בשבילך שיטה, אל תדאגי.אבל הכי חשוב שתעבדי הרבה בבית.למה את לא מרוכזת?את לא מתאמצת מספיק.אם תשתדלי יותר תראי שתצליחי. באחריות." עבדנו שעה.ואני שוברת עכשיו את הראש, איך אביא פה משהו מרוח חינוך מואר, מה'מוסיקה' שעשינו שתינו.אז אני משתדלת.* היא: "אני רוצה לספר לך משו ועוד משו ועוד משו."הקטנה מוצפת תמידית כי לא נתנו למשו-ים לצאת. הרי חשוב לקדם אותה, כלומר למקד אותה בלמידה, לא?"תגידי", ככה אני. "נכון יש לך הרבה משהו-ים?""כן. פזית מה אני אשמה, עוד לא קנינו ציוד וגם החברה הטובה שלי לא איתי בקפסולה. יש לי קפסולה על הפנים. וגם היום יש לחברה שלי יומולדת בים, זה אחרייך. ונראה לי אמא שכחה בגד ים...""יאללה מאמוש. בואי כל המשהו-ים על השולחן עכשיו. יודעת למה? ""שאני יצליח להתרכז. ""בדיוק. זוכרת שאמרת לי שהכי קשה זה שאומרים לך- תהיי מרוכזת, תהיי מרוכזת? ""כן..." הקדשנו כ-10 דק' למשהו-ים, וגם לשתיקה הרכה המנצנצת."עכשיו אפשר להתחיל." היא מכריזה."בטוח?"היא מהנהנת במרץ. איזו ג'ינג'ית. "כמה חשוב ללמוד את עצמנו. לפתוח קפסולות שקופות." ככה אני ביני לביני. הנה היא כותבת, קוראת, ומגיעה לאות חדשה. אני רואה את גלגלי השכחה בפעולה. רעש. תיכף יעלה עשן שיעוור את עיניה."פזית, איך זה ששכחתי? אוף. בואי נפסיק. ""למה נפסיק?""כי כשאני שוכחת אחד, אז הכל מתבלבל לי, ואז שוב אני שוכחת הכל כמו פעם." "ו...?" ככה אני."וזהו." ככה היא."מלחיץ הא?""כן. מה, שוב אני שוכחת כמו פעם את כל האותיות?"."בואי מאמוש. 'גשש בלש בפעולה' ייכנס לך לראש. מסכימה?"היא צוחקת.אני מדברת בקול של ילדה: "אוף, הנה שוב אני מתחילה לשכוח כמו בכיתה עם החוברות. עוד פעם אני לא מצליחה. אוף."היא מחייכת.אני ממשיכה: "עכשיו אני ישכח כבר גם מה שקודם הצלחתי. תמיד זה קורה לי."החיוך שלה גדל: "איך ידעת?""מה, גם לי זה היה עם מלא דברים.""עם מה?""מתמטיקה. בול כמו לך עם האותיות. נתנו לי מורה פרטי והתביישתי ממנו ונלחצתי, אל תשאלי... הוא כבר מת מזמן."היא: "מה, מקורונה?"אני צוחקת: "לא, הוא היה מבוגר מאד."היא:" אז אפשר שזהו להיום? "אני הלא מוותרת: "אפשר שננסה שאני אקח לך את הלא זוכרת, כל פעם שאני אשים לב שגלגלי 'הפחד לשכוח' עובדים?""ואם לא תרגישי?" ככה היא."מה, אז תגידי לי- פזית אני לא זוכרת, ואני אכתוב במקומך. אבל גם לך יש תפקיד. ""מה?" (סקרנות זה פתח לריפוי)"לעזור לגשש בלש. בכל זאת הוא לא קורא מחשבות. הוא רק מנסה. מגשש ובולש ובוחש." היא צוחקת.(הצחוק משמן את צירי הדלת ההולכת ונפתחת)אני: "תודה חברה שלי שאת מוכנה לעזור לגשש בלש להכיר אותך יותר טוב ואפילו מגלה לו סודות. טוב אני אנסה. גשש בלש חושד ש...?"היא בשמחה: "אני לא זוכרת איך כותבים שין !!"אני בהבעה רצינית: "אוקיי, תודה ילדה חמודה שאת עוזרת. האות ש' נשכחה. יאללה קבלי."אני כותבת במקומה. לאט."ואם אני שוב אשכח?""ולמה אני פה תגידי?" אחרי ארבע פעמים שגשש בלש הזכיר, חזר הזיכרון ואיתו הביטחון. התרופה חייבת להיות מדויקת. כל כולה הוראה מקרבת- תומכת רגשית.לא 'מתן מענה רגשי' אחר-כך, אחרי ה'לימודים'.ממש ממש לא. תמיד תוך כדי. תמיד תמיד. ולאט לאט מורידים מינונים. פורסט גאמפ זורק את הברזלים, מתחיל לרוץ ולא עוצר. זוכרים את הסצנה בסרט?* ההורים שיתפו שבאבחון אמרו להם שיש לה קושי בזיכרון לטווח קצר ועוד לקויות כהנה וכהנה. אה, ותרופות, ברור. אז אמרתי להם שאני יודעת שהיא תרוץ.ושהקפסולה הולכת ונפתחת.Edit Post Text

 אה נו נראה אותך מחזיקה כיתה בלי עונשים ופרסים. ***תישארו עוד קצת במתח. זה יגיע. קחו כוס מים וקראו סיפור בהמשכים. ***רקע, מבוא, הקדמה, מה שתרצו. אני רוצה שכל מורה תקבל זכות לנשימה לנשמה.אני רוצה שנחיה במערכת בלב זקוף ובגובה העיניים. אז אל תבקשו ממני טיפים או טיפות. אני לא מחבבת טיפים וגם לא הוראות הפעלה. מה שאני כן אוהבת זה חריצות (לעבוד קשה בעיקר בתוכי).וכמו הילדים (ובעצם כולנו ) אני אוהבת סיפורים שמעניקים לנו השראה לשינוי גישה (כוון, אופן הסתכלות, רוח). תקשיבו.קיבלתי לחנך כיתה א'. אני והמקבילות נפגשות בחום אוגוסט לתכנן. הן צעירות ממני וכ"כ מתוכננות. מתקתקות מערכת. הן יודעות מה הן עושות, לא מבזבזות זמן, הכל מהר.אני לא. עוד לא מסוגלת לעשות כלום. רק מתבוננת ועסוקה ב-להרגיש מה סוגר אותי מה פותח, מה מעציב ומה משמח.את זה אני רוצה להעביר לילדים.ואיך אעביר אם לא אעבור דרך זה? המקבילות עובדות קשה, מצלמות, מכינות קלסרים, מכינות קירות, מזיעות, מסדרות את הכיתה, קבוצות, טורים, צורת ח'. לחץ. מה הכי נכון שיאפשר "למידה"? (בעצם שיאפשר "הוראה" עם כמה שפחות הפרעות) מגיעה תלונה על הריחוף שלי. מה יהיה אתך?אני מנסה להסביר שיש לי ביטחון שהכול יקרה נכון יותר יחד ע ם הילדים ואף פעם לא מחוץ לקשר אתם. לקח שנים עד שקיבלתי משפט מפתח מופלא בפשטותו, ממורה רוחנית נדירה:איך את יכולה לדעת על הילד בלעדיו? רק על חפץ יודעים בלעדיו. ***ורד, אז המנהלת שלי, גננת לשעבר, מאפשרת לי לעוף על הכיתה. אבל אומרת שאין תקציב לצבע. ואני- 300 שקל, עלי. לא מוותרת להיכנס הנה כל יום ורוצה שלבי יתרחב."טוב מה אני אעשה איתך?" ככה ורד. היא שואלת: "ותגידי, סלסלות הפלסטיק שהשאירה המורה שעבדה פה לפניך, להשאיר לך?""לא לא, אני ופלסטיק לא הולכים יחד. את מכירה אותי, אני הולכת על קש, עץ, בדים וטורקיז. וגם לא סובלת ניאון קר." "ועוד משהו ורד, אין סיכוי שאלמד חשבון. כמה שנים ניסיתי, ואין , לא עובד, לא מתחברת. ואם אני לא מתחברת איך הם יתחברו? (כנות זה חוק מס' 1)."פזית, זה לא נהוג." היא מנסה להיות קשוחה, "אין מצב שמחנכת א' לא תלמד חשבון.""אז לא אוכל לחנך." ככה אני. לא מאיימת, רק נאמנה לעצמי, כמו שארצה לראות את הילדים נאמנים לעצמם, לא פוחדים מעונשים, לא מתחמנים, לא מסתירים, ישרים וגלויים. אני יודעת שזה לא פשוט כשאת פוחדת מפיטורין. אוט אף דה בלו מגיעה הצעה חלופית.כשאכפת ויש קשר ואמון זה קורה."פזית, ללמד תורה יתאים לך?"מה יתאים? תפור עלי תורה. לוקחת את כל הסיפורים לחיים שלנו "כאן ועכשיו", למה שחי להם. לא מסתפקת בהעמסת הזיכרון ב-"שם ואז". ככה עולמות נפתחים.נעים לי אני נושמת. ***15 באוגוסט, אולי עוד קודם. שמונה בערב, נו באדי הום. הסוזוקי הדפוק שלי מפוצץ. מנורות הלילה (עד שמוטי אב הבית ישים לי אור צהוב), כדי חרס, על המרפסת שצבעתי, דיסקים, מבער עם שמן לבנדר ריחני.אה, הבאתי גם קומקום וספל, פינת קפה, בית או לא בית. מתחילה לצבוע. ברקע חליל צד, מוסיקה של יערות הגשם, דיסק ששמעתי בלופים. ***מתקדמים.פגישות עם ילדים כמה ימים לפני פתיחת השנה.מורות שיתפו אותי בהדרכה (בנק היגדים) שקיבלו איך לנהל את המפגש. "ספר לי עליך." "הבאת אולי משהו מהבית שאתה אוהב ותרצה להשאיר במגירה שלך?", "מה עוד תרצה לספר לי?" גם אבא ואמא יושבים שם, אז- "אתם רוצים לספר משהו על....?" חיוך, מבוכה קלה, "הוא מאוד רגיש... הוא... הוא...""יופי, קח סוכריה מתוק, נתראה ביום הראשון. " ואצלי?למה שאגיד "אני כ"כ מתרגשת לפגוש אותך" אלא אם באמת התרגשתי?בכלל, כמה שפחות סחורה משומשת.***ומה החלופה שלך למפגש היכרות? אני מתחילה ממשהו שחי לי - 'רק על עצמי לספר ידעתי'. כנות, זוכרים?פונה לילד: "אני רוצה לספר לך משהו עלי, מסכים לשמוע?" (ושוב, רק אם אני באמת רוצה ! )מתוך נימוס הם מסכימים."חייבת את העזרה שלך. (זו האמת, לא מניפולציה מלאכותית) רואה את החרסים בחוץ? בחלום שלי-כל החרסים צבועים ויש לנו גינה. אבל אין מצב שאני צובעת הכול, יש לי מלא דברים להספיק (הכל נכון) בא לך לצבוע ולשתול משהו? ותקשיב, אם לא בא לך, הכל טוב, אל תדאג. בתחילת השנה אני כבר אמצא מה "להפיל" עליך... (כאן אני משתפת אותו במה שסיפרתי לכם על מה שפותח אותי ומה שסוגר) ועוד משהו, אם אתה תורם איזה חפץ לכיתה... זוכר שאני לא אוהבת פלסטיקים... הא? אז בסטייל הזה, אחלה?" האמת, הסטייל מתחיל לחלחל. ***בשיחות ההורים, יום לפני פתיחת שנה, המחנכות טורחות להכין תשובות מודפסות לכל שאלה על ההתנהלות. בכל זאת כיתה א', מלא חדש- מה עושים אם לילד קשה להיפרד. ומה קורה בהסעות...הן עוברות על הכול עם ההורים. ואצלי? טוב, כבר לא יפטרו אותי, אז אני מגלה. בשנים ההן, לכל משפחה חיכו עוגיות מעשה ידיי, חמאה או טחינה או מה שתרצו, על מפיות יפהפיות (נחשו באיזה צבע? נכון, טורקיז) וקטע מצמרר, מגולגל וקשור בחוט זהב, על אימא, שכתבה ליהיא לפיד (לפני שהפייסבוק פתח לי את המעיין הפרטי שלי). הכיתה מוחשכת עם מנורות לילה. מבער עם לבנדר (שלושה) וברקע "שיר לשירה". דברי עכשיו ילדה אני שומעת, כל העולם מקשיב למלמולך. דברי, מלאך שלי, אני יודעת שלא תמיד הקשיבו לקולך. ההורים נכנסים. מי יקשיב לקולם. אני מזמינה אותם להקשיב לשיר ואומרת שבתכנון שקבעו לנו (איך אמורה להיראות הפגישה) עלי להעביר להם מה הולך להיות, אבל הכל מודפס ולכן הם מוזמנים לקחת, לקרוא בעיון בבית ואם יהיו שאלות שיתקשרו.עכשיו אנחנו נוגעים במה שחי להם באותו הרגע. בד"כ דאגות ולחצים.מה יהיה אם הוא יפספס את ההסעה? ומה אם יברח לו פיפי והוא לא יספיק לרוץ לשירותים? ומה עם החברים מהגן שלה? אני פותחת על עצמי והם פותחים על עצמם וככה אנחנו מתפתחים.גם הם וגם אני רוצים ללמוד איך לסמוך על כוחות ההתמודדות של הילדים. נכון? אני זוכרת אבא אחד שאמר לי בסוף- אני עכשיו רגוע. שאלתי למה? והוא אמר- כי דיברת על עצמך, אז הרגשתי נוח לדבר על עצמי. אמרתי לו שזה מה שקורה בכיתה שלי. שום לחץ עליהם לספר או להקריא או לגשת ללוח או לשחק שמשחק שתכננתי וחס וחלילה שייחרבו לי. רק על עצמי לספר ידעתי. כל רגע. אני מבקשת מהם עצות והצעות לפתרון סיטואציות (בעיות והתנגדויות הם חומר הלמידה החשוב ביותר בחיים). ***הגענו למה שהבטחתי לדבר בו- "להחזיק כיתה", "לא לאבד שליטה". "תקשיבו רגע ילדים, אני אחת, אתם שלושים ושבעה. כשמדברים ביחד וצועקים ומסתובבים, אני מתחרפנת ושוכחת ומתבלבלת. זה קורה לכם לפעמים? יאללה תציעו לי מה אני יכולה לעשות? אני מבקשת רעיונות טובים. והם הציעו. "צריך דיבור עם תורות (פעם תורי ופעם של חבר)" ועוד ועוד. יש להם ארסנל מפותח, בכל זאת עברו גני מועצה. שיתפתי תמיד כמה חשוב לי סדר וניקיון ושיהיה נעים. סיפרתי על הבית שלי והילדים שלי (הקשיבו מרותקים. מי צריך 'שליטה') וגיליתי להם שבאתי בחופש בלילה לצבוע ולארגן בכייף, ועכשיו איך נשמור על זה יחד? (בלי עונשים ובלי פרסים ותחרויות על כוכבים ומדבקות) וגם לא היו תורנים. רק מתנדבים ששמחים לתרום ולהירתם. היה אחראי פח אשפה והיה אחראי פח עיתונים (כי אני גבוה ומגיע לפח מחזור). והיו כל מיני אחראויות שהם המציאו. אחראי לכבות אור, אחראית סידור בובות. אחראית סידור כריות ופופים. ולא היה- אני עשיתי ואתה לא ולא חיפוש אשמים, כי אני לא חיפשתי. מה שכן, דיברנו על תסכול כשאני מסדרת ולא שומרים על סדר, ודיסקסנו את היופי שבהדדיות. הם למדו עם הזמן 'רק על עצמי לספר ידעתי' דרך עובדות, רגשות, צרכים ובקשות. וגם שוחחנו על חובות, על המטרות וההישגים הנדרשים של משרד החינוך, ועל זה שבמשך השנים התלמידים שלי לימדו אותי (ואני את עצמי) שקשה מאד 'ללמוד' כשאין עניין. "גם לא זוכרים כלום, אז מה זה שווה." אמר קטנצ'יק אחד. ועוד התודיתי שכשהייתי בגילם פחדתי ממשחקים שמורה מביאה ושצריך להחזיק בהם ידיים, כי הייתה לי בעיה שהזעתי בידיים. סיפרתי שהייתי ילדה טובה שעושה הכל, וכאב לי שצעקו על ילדים, וחשפתי בפניהם למה אני לא מלמדת חשבון, וכמה חשוב לנו לשמוע את הקול שלנו ומה למדתי לעשות כשיש רעשי רקע ו...ו.... אעצור כאן, כי לשטוח 21 שנות קשר זה סיפור חיים ארוך. קוראי הנאמנים יודעים שמתוכו אני דולה את הפוסטים ל'חינוך מואר' בתקווה שיידבקו ויצטרפו לכיוון, כל אחת והניצוצות שלה. ולכן כשמגיעות ממורות שאלות כגון:מה אני עושה עם ילד שלא נותן לי להעביר שיעור?מה אני עושה אם ילדה לא מוכנה לעשות מה שאני אומרת?אני יכולה רק להגיד- תצטרכי להוציא את ראש המורה שקנית בארבעים אלף ₪ ולהחליף אותו בראש חדש. ומהו החדש? ראש שחושב שפת קשר כל רגע. ראש שקשור ללב, זאת אומרת לכאן ועכשיו-"תקשיב מתוק, עוד דופק לי הלב, כשנכנסתי לכיתה ואתה קפצת משולחן לשולחן (עובדה, לא חוות דעת 'השתוללת') ממש נלחצתי, פחדתי שאתה או מישהו ייפגע. אתה הרי מכיר את עצמך אז תוכל לספר לי מה יכול לעזור לך וגם איך אני אוכל להיות רגועה? בוא ננסה להבין יחד."או-"מחר תיכנס אליכם המורה המקצועית ...מה הייתם מבקשים ממנה? איך זה בדיוק צריך להיראות? מה הייתם עושים במקומה? " *** כמו שיש רפואה מונעת, אני מאמינה בחינוך מונע.מונע תאונות תקשורת, מונע עיוותי תפיסה וקשיות לב, קשיות שמתעבה כששולטים בנו באמצעי כפיה גלויים או סמויים. אני מאמינה בחינוך מרפא.תארי לעצמך פדגוגיה מוטת אהבה. תואר בהוראה מקרבת, תומכת רגשית. ואיך אסיים?דמייני עצמך לומדת בתחושת זכות גדולה בפקולטה לסקרנות ולהקשבה מאירה בבניין למדעי השקט.Edit Post Text

 להורים שמחפשים מישהי ש"תעבוד עם הילד על בטחון עצמי".אחרי שתקראו- הכיוון ישתנה, תסכימו לגעת בשורשים. לפני 4 שנים ויותר העליתי את הפוסט הראשון שלי בדף של 'חינוך מואר'.עצם הכתיבה, הזרימה, ההתרגשות תוך כדי, היו עבורי גילוי, מן שמחה חדשה, נקייה כזו, פשוטה, לפעמים אפילו מרגיעה.איזה תיקון לסיוט התשובות בבגרויות, שלא לדבר על בגרות בחיבור.כמה שהכול היה אז תקוע תקוע.ואז הלייקים. בתי, בעלת הפרופסורה בפייסבוק אמרה אז: "אימא, אני לא מבינה מה את מתלהבת, אין לך בכלל הרבה לייקים. ואף אחד לא עשה לך שיתוף, ז'תומרת שלא ממש מתלהבים".תודה מתוקה, גם ככה אני ב"בלבלה" עם העניין הזה, עוד טיפונת מלח על הפצעים וזה מושלם.רק אחרי הפוסט השני התחילו תגובות. איזה כיף ! יופי, אכתוב עוד.ברור שלמרות שאמרתי שלא אבדוק לייקים, נכנסתי, מלא פעמים, פשוט לראות מה קורה. יש הד?ואז הגיע שיברו.רק לייק אחד ! אתם רציניים? אפ'חד לא מתרגש ממה שאני כל כך מתלהבת ממנו?מה זה אומר עלי?ולמחרת עדיין רק לייק אחד.תביני סתו... מה, מה שביום הראשון, זה פחות או יותר זה, אל תצפי לניסים. זהו -לייק אחד, ו- Two לא.טוב, אז אני מורידה את הפוסט הזה ודי, די עם הכתיבה.באותו רגע, לכמה שניות, הרגשתי את הקוועץ' העתיק הזה בבטן, תקוע תקוע.כל השטף, הזרימה, התום, ההתלהבות, הניקיון, נכבשו תחת ה -"מי אוהב אותי?"וכמו בלימודי הטיפול, אמרתי לעצמי בשקט בשקט: "מתי בעברך הרגשת בגוף את הכיווץ הזה, את התקיעות הזאת שאת מרגישה עכשיו ? באיזה גיל ?" (לחץ, מתח, אכזבה, עלבון, עצבים). או בקיצור מתי הלייקים התחילו לנהל אותך?ופתאום קלטתי. זה התחיל שנים רבות לפני שמישהו חלם בכלל על רשת חברתית כלשהי. נבהלתי. לא זוכרת. כנראה שכתינוקת בת יומה וכילדה קטנה, לא זכיתי ללייקים על מי שאני באמת. זאת אני שכבר הספקתי לשכוח מיהי. הבודדה בחושך או באור שלא זכתה להדהוד המדויק שיעזור לה להכיר את 'עצמה'.וכך נוצרה "אני לייקית", ומה שאוהבים - אני עושה.קיבלתי לייק למה שעשיתי? סימן שזו הדרך, לשם אמשיך.קיבלתי לייק למה שלא עשיתי (למשל כמה יפה שישבת בשקט ולא הפרעת) אז לשם אמשיך, להיות ה'לא מפריעה', הנחמדה והשקטה הזאת. נכון, קצת עצובה. "למה את לא שמחה כמו כולם???"לא קיבלתי לייק ? שוב הבדידות, הניתוק. ואם חלילה התקרבתי מדי ל'עצמי' החריגה הזאת, לאמת הייחודית של מה שבדיוק בדיוק מתאים לי, ולא קיבלו אותי? מיד אחזור ל'דרך הישר', הישר בעיניהם.והדרך ארוכה היא ורבה ורצופה בלייקים ובחוסר לייקים. על פי לייק יישק דבר. הי ציוניוני הדרך.ובדרך נאלם קולי ונעלם. רגע, מה ישר בעיניי? מאיפה לי לדעת? אני הרי רואה דרך עיניי אחרים והכל לכאורה בסדר.לכאורה.לריחוק הזה יש אצבעות קרות ואת לחישת הבדידות שומעים רק כשהרעש מפסיק לנהל את העניינים. ***אז עכשיו לא, לא, לא. מקסימום לא יקראו אותי ולא יגיבו. אני לא נכנעת ל'מאולפת', אני ממשיכה לכתוב, לחגוג. העונג כולו שלי.ואני, ה-'אני' הזאת החדשה שפתאום מתגלית לי, משוחררת מאזיקוני הלייקים למיניהם, נותנת לעצמי לייק מפנק וגאה.***ועוד התעוררות.אני רוצה לעבור לעולם החירות.מעולם הלייקים לעולם ההודיות.כי הלייקים לא נותנים להד לחיות,ולא להוד להיות מורגש.***הו-ד-יה פותחת דלת (ד') אל ה-הויה. רואים?אז זיכרון מביה"ס.באתי לחממה שלי, לכיתתי. יש אצלנו מלאן שיתופים. הקטנים משתפים אותי ואני אותם."אני רוצה לשתף אתכם במשהו." סיפרתי למתוקים על שני העולמות, עולם הלייקים ועולם ההודיות, עולם ההדהודים.רציתי לשאול אותם על אכזבות קטנות (תשירו: "מישהו שלח לי אכזבות קטנות"):"קרה לכם פעם ילדים, שלא קיבלתם מילים טובות שציפיתם להן כל כך ? יצא לכם שהרגשתם שלא באמת רואים ומקבלים את מי שאתם?"אבל מה שיצא לי היה רק: "מה אתם חושבים?" ואז דממה. עיניים מלאת תום וחמלה. ואחד הילדים שאל: "את עצובה? ואמרתי שלא, שאני לומדת. עכשיו אני כבר ממש לא עצובה."וילד אחר אמר: "פזית אני יכול להגיד לך משהו ? אבל אני חושב שזה לא קשור למה ששאלת... את מורה טובה וגם יפה וגם מצחיקה."עניתי לו שזה הכי קשור לשאלה ששאלתי.ושוב העיניים האלו. והכי בא לי לערסל את התמימות ולא לתת לה ללכת.***הלייק ושיברו (חלק ב')מודה אני.כשהתחלתי לכתוב (לפני 4 שנים, זוכרים? מי סופר) ספרה לי מישהי שה"פיחסבוק" (לא הדף שלי חלילה) מלא באלימות מילולית ותגובות שטנה מזעזעות, בעיקר בנושאים פוליטיים (סליחה אבל אני לא קוראת). ועוד אמרה - כדאי לך לעשות לייקים לאנשים ואז יעשו גם לך. את חייבת להיות יותר חברותית, יותר מעורבת, ככה תצברי מלא מלא חברים. זה שווה, זה ישתלם לך. צריך ממש לעבוד בזה, להשקיע. את חייבת להכיר את חוקי הפייסבוק.שמעתי.אבל מה לעשות, היום מלא במפגשים עם ילדים והורים, ויש כביסה וכלים וסידורים ואוכל וספרים לקרוא וללמוד ולחשוב ולטייל ו...לישון. אני אוהבת לישון. אה, והעיקר שכחתי, לכתוב ולכתוב. מה לעשות שיש לי סדר עדיפויות אחר ואין לי זמן ללמוד את חוקי הפייסבוק ובקושי בקושי לקרוא פוסטים של אנשים שאני אוהבת. ***הדוגמאות שהכי נוגעות בי הן מעולם הקטנטנים. אלה שאני מאחלת להם פחות זמן שטוח (מסך) ויותר 'זמן עיניים', כי כל האייקונים שבעולם, אגודלי הלייק, החייכנים, הלבבות, הבלונים, הפרחים וה'גיפים' לא יחליפו את חווית המפגש, את המילה החיה, רטט הקול, השקט החי שבין המילים וזהרורי האור שבמבט או בדמעה.ואז, לפני ארבע שנים, כשעוד לימדתי בבית הספר והתחלתי "להעלות חומר על הקיר שלי" כדי לשבור את עולם הקירות, ומה שהכי שימח אותי ב'עבודה' בעולם התום של תלמידיי, ילדים בני שבע, היה ל ה ו ד ו ת.מאז שהתחלתי ללמד (כל כך מזמן) ידעתי שרגשות חיוביים הם ה-מפתחות להמון מנעולים, לבעיות קשב וריכוז, לקשיים בזיכרון, לחוסר הסתגלות, לאלימות ולמגוון מחלות הגוף והנפש.יש לי אלרגיה קשה למערכי שיעור על 'ערכים' (כמו למשל 'ערך ההודיה'). מה שכן, התרגלנו שמותר ורצוי לעצור ולבדוק מדי פעם אם למישהו יש משהו להודות עליו, כדי לחגוג את היש בעולם שמוצף בתודעת ה-אין (ראה עולם הפרסום והשיווק).ומה שלמדנו היה להודות על 'הלב הנותן'.רוצים דוגמה? חבר עזר לחברה לסדר את מגירתה. היא חשבה טיפה ואמרה (תחזיקו טוב): "תודה שאכפת לך ממני, שחשוב לך שאני אשמח ואהיה רגועה, כי ממש התעצבנתי ואפילו בכיתי כשלא מצאתי כלום במגרה."ככה בפשטות דברי ילדים חיים.אחרי התודה הזו הייתם צריכים לראות את הפרצופים של השניים האלו. זה אמר הכול. הלב נפתח.'כשלב נוגע בלב משהו מלבלב' אמרתי להם. אפילו כתבנו את זה על הלוח. ה-כלי למילוי קערת המסוגלות העצמית היא ההודיה של הילד ל ע צ מ ו בכנות.אתם קולטים כמה שקט זה מביא ללב הקטן? הלב שככה ילך ויגדל. וזה הביטחון העצמי האמיתי, לא לייק מבחוץ. עכשיו תקשיבו מה קורה כשמפתחים בכיתה תרבות של הודיות יום יום. כשבא רב לכיתתנו ללמד את פרשת בראשית, הודו לו הילדים (וכן, עבדנו על זה יחד ו ה כ ו ל נבע מהם) בזו הלשון: "תודה שהשקעת מהזמן שלך לבוא אלינו במיוחד ללמד. תודה גם שהיה לך חשוב שנישאר סקרנים ונהנה, וגם שהתאמת את הדברים בדיוק למה שעשינו כל השבוע". אני זוכרת שהילדים שאלו: "למה האדם נברא רק בסוף, אחרון? "הרב אמר: "תחשבו!" והם חשבו ואמרו: "כי כל העולם נברא בעצם שיהיה מוכן בשבילו." "בשבילנו."אמרתי. "נכון, בשבילנו." אמר הרב, "כ-ל העולם כולו."בעיניים שלהם ראיתי אור, וידעתי שזה האור של היום הראשון לבריאה, לא אור השמש שהגיע רק ביום הרביעי.*** אז פייסבוקיסטים שלי-לחייכם יקרים!תודה שאתם משקיעים מזמנם היקר גם לקרוא את מילותיי וגם להגיב בהדהוד, לשתף במיתר שננגע למקרא הדברים ואף לעוד-ד כדי שעוד ועוד יתנגן.לחיי כל אלה מכן ומכם שאני מכירה אישית ולחיי כל אלה שעוד אזכה להכיר את לבם הנותן. לכל אחד ואחת מכם שמור אצלי מקום ורטט ואור.Edit Post Text