פוסטים

Edit Post Texאני שונא את השמאל / אני שונא את הימין.***חקר השנאה מרפא.כל אדם שלומד לחקור את השנאה שבו, עובר ריפוי. הוא גדל לחשוב, להתבטא וגם לשאול: "ככה הייתי מקווה שהדברים ייראו. גם אתם? מה נוכל לעשות בשביל זה?"*לפני שאספר ואסביר עוד, הנה 3 שאלות לאמא ואבא:1. האם הילד אוהב או שונא את "הלימודים"?2.האם את/ה אהבת ללכת לביה"ס?3. שאלתם את עצמכם איך יצאו ממערכת החינוך ילדים שגדלו להיות אנסים? (רוצחים, גנבים, נוכלים, מושחתים, יו ניימ איט)***בן ה-10 שמולי בזום: "אני שונא שמכריחים אותנו ומאיימים ומענישים... וגם השיעורים בזום כל כך משעממים.""בא לך לחקור?""בטח.""נכון שאם לא נחקור את הקורונה, לא נצליח להישמר ממנה ולמצוא לה חיסון?""ברור.""אז תקשיב שניה. אני חוקרת עם הילדים שבאים אלי מה הם שונאים בלימודים ובביה"ס. יתאים לך להיות בצוות המחקר אתי?"האור בעיניים שלו ניצת."כן, יש לי הרבה מה לעזור בזה.".סקרנות היא חיסון מפני הפחד.אני חוזרת: סקרנות היא חיסון מפני הפחד..אבל מי לימד אותנו להסתכל לשנאה ישר בעיניים מבלי להיבהל? לשהות שם באופל בלי למהר לגרש את הצל?ומי הראה לנו איך השנאה שבתוכנו היא קוקטייל נפיץ של כעס, פחד וחוסר אונים?***"אז בוא נראה. יש לך דוגמה למשהו שמבאס אותך בלימודים?""כן, מעצבן אותי שהמורה אומרת לנו תמיד- תפתחו בעמוד זה ועמוד זה ולא מעניין אותה אם אנחנו רוצים או לא...""וואלה. תשמע, יש הרבה ילדים שמגיעים אלי ואומרים לי משהו כזה, כל אחד בדרך שלו.""מה, באמת?"כל ניצוץ של סקרנות הוא 'פוטנציאל למידה' שאני מוסיפה לו חמצן. (זהירות מלנשוף חזק מדי, שלא יכבה)"תקשיב, בא לי לספר לך מה אני גיליתי כשהייתי מורה בביה"ס."עוד ניצוץ.עכשיו מרגיש לי דווקא לחכות..והנה זה בא ממנו: "מה?"או! הנה אנחנו בשיח חוקרים, שיח לוחמים לגילוי הנסתר!אנחנו הרי רוצים שהילד יאהב 'ללמוד', והוא יצטרך להרגיש ולהבין שללמוד זה לפני הכל לחקור ולשאול ! ולא רק לשנן, לגרוס ולפלוט תשובות (שאני כבר יודעת)."אז אני אגיד לך מה כבר גיליתי." אני אומרת בשקט, "אולי גם אתה כבר ראית שיש ילדים ששונאים שנותנים להם הוראות בלי שבדקו אתם קודם מה בא להם ללמוד ומה לא ולמה בדיוק."הוא מהנהן."ומצאתי שקוראים לזה חוסר כבוד.""חוסר התחשבות"- הוא אומר."בדיוק ככה. תודה. ויש גם דברים שחקרתי על עצמי, כשאני הייתי ילדה.""מה?""למשל שהרבה ילדים היו מפריעים וצועקים ומקללים והולכים מכות, אבל כשאני הייתי שונאת הייתי שותקת ולא רציתי לדבר. לפעמים הייתי מתנתקת בשיעור וחולמת בהקיץ, או מכווצ'צ'ת דף של מבחן עם ציון גרוע שקיבלתי וזורקת מתחת למיטה בבית שההורים שלי לא יגלו. פחדתי שהם יתעצבנו עלי."הוא צוחק: "ומה, לא חשבת שהם יגלו את זה?""לא, הייתי סתומה."הוא מתפוצץ מצחוק.."ואתה יודע מה עוד? פעם כשחברה שלי התעצבנה, אימא שלה אמרה לה שלא יפה לדבר ככה על בית הספר או על המורה."החיוך שלו משגע: "אצלי זה רק שההורים שלי אומרים, אפילו עכשיו בזום- אין מה לעשות, יש דברים שחייבים, זה לטובתך.".***לא אלאה אתכם כאן בשיחות החקר המרתקות שלנו. אני לומדת עליו, על עצמי ועל אמנות החינוך כריפוי.ואני חושבת על שני מליון תלמידים. כל אחד מהם יצטרך לחקור את השנאה שלו, כן, שלו ! לכל הדבר הזה שהוא התרגל לכנות בשם "לימודים".כל אחד יצטרך להרגיש ולהתעמת עם ההוויה השונאת בעלת אלף הפרצופים (למשל: עבודה חפוזה על שיעורי בית - אוףףף, בואי נגמור כבר עם זה)..תגידו, 180,000 עובדי הוראה, אתם קולטים לאיזה בני אדם אחרים יגדלו ילדים שלמדו להיות חוקרים אמיצים של לבבם השונא והאוהב?.במחקר המשותף שלנו אני לא ממהרת לתקן את ה'באסה' כדי 'שיהיה כבר בסדר' ושהוא יתקדם בחומר. לא, אני בשום פנים לא רוצה לשים סתימה על שן כואבת ועל ריקבון.זה לא יתרפא בלי טיפול שורש..לכן אגב, אני גם לא מרבה "לתת אמפתיה" תחת כובע המטפל המושיע. אני לא רוצה לחזק את החלק המתאונן, הקורבני והמאשים. רק לחקור ביושר. הדרמות מיותרות. ולאלה שעדיין תוהים-מחקר השנאה הוא כמובן למען האהבה. קודם-סור מרע- ואח"כ- עשה טוב.אז כשהוא אומר "זה משעמם" אנחנו מגלים אם זה "אני רוצה יותר גיוון" למשל. וכשהוא אומר דווקא "בא לי ללמוד את זה", יכול להיות שנחקור את הרצון הטוב, את החשק ואת האהבה. "תגיד לי רגע, למה בא לך? מה יש בזה בדיוק שפותח אותך?".ביני לבין עצמי אני חושבת שאם כל ילד בדור הזה, יזכה לעידוד רציף, כלומר שהוריו, מוריו וחבריו ישבחו אותו על כל גילוי של אומץ לחקור את הלב שלו מבלי לברוח מהפינות האפלות והכואבות, משם, משם בדיוק יגיע אור גדול..אני רואה את זה יום אחר יום. תאמינו לי, אין פיספוס. כשהקטנצ'יק הזה למשל משתף אותי בגילוי לב ובדייקנות מחקרית מה הוא 'לא סובל', הוא נהיה מאושר ואנחנו לומדים יחד טונות של דברים. בחיי.רוצים לדעת מה? (יש!).הנה רשימה חלקית: איסוף נתונים- 'מה קרה בדעה קרה' (מה ההבדל בין עובדה לדעה או לאמונה), איך בכלל מסיקים מסקנות, מה זה 'דיוק', מה זאת אבחנה, איך מגלים את הקצב שנכון לנו ללמוד בו,מתי חשוב לנו לעצור ולאכול כדי להירגע ולהחליף כוח (נושא שממש חשוב לו), מתי דווקא טוב להתאפק ואיך מפתחים כושר?וואו, וואו, וואו... כל כך הרבה נושאים עולים בינינו בטבעיות הקשר, שזה מדליק (וזוהר באפלה). בשיעורים הבאים שלנו אולי נגיע לנושאים כמו מהו מחקר כמותי ומהו מחקר איכותני, או מה זה כשל לוגי, או פאטה מורגנה, לכי תדעי מה יעניין אותו, מה יבוא ממנו בגיל שלו. ומה יבוא ממני 'בגיל', בגיל שלי.t

      חזרה לבית הספר.קודם בית, אחר כך ספר.עוד שנייה הם חוזרים הילדים, המורות, אב הבית, המנקות . יוצא לי לשוחח עם מורות שאומרות:זה הולך להיות לא פשוט... אני בלחץ. אני מציעה, מבקשת. זה הזמן להביא את עצמכן, את האדם שאתן, את האנושיות.אתן השראה. זה זמן לתת לחומר הלימודי לנוח ולהזמין כבוד לחיים.דיבור, חיבור, דיבור, חיבור...על ערכים (תיכף נראה מה זה אומר)על עצמנו. כי ה"משבר" מלמד אותנו על עצמנו, על כוחותינו.ואין חשוב מזה.אז לומדים אחרת. לגמרי. מותר. וזה שם כל רגע בכמויות.החל מהפחד להידבק, דרך הדאגה לסבא וסבתא.ואני, המורה, שבאמת דואגת מ....ועוד כ"כ הרבה.שיעורים שלמים על זה.בטח ובטח בכיתות הנמוכות.כשהלב ייפתח גם השכל יאיר. אל תדלגו.מניסיון, ״החומר״, חומר החיים הזה לא נגמר, לא מתכלה.חומרי נפש, נגיעות אז לפתוח את הלב והעיניים ומשם ללוות את הילדים בעיניים מאירות אהבה.את הבוסט שהם יקבלו בתקופה הזו הם יזכרו.אני פונה למורות ואומרת: אפשר, מותר, צריך אחרת, חובה.אתן מורות, מורות דרך. סיפור שהיה בכיתה שלי. תקראו רגע למנקה! ***בדרך הביתה ראיתי אותה מרימה כיסאות באחת הכיתות. אישה מבוגרת, צולעת. המון כיסאות. לאט לאט.עליתי על האופניים ורכבתי הביתה. לפני שנרדמתי היא עלתה לי. נו איך קוראים לה, לזאתי, למנקה. ואפילו לא עזרתי לה, כל כך מיהרתי. למחרת סיפרתי לילדים בכאב, שזה מה שעלה בי לפני השינה. כולם יודעים שיש מנקה בבית ספר, אולי יש עוד אחת, אבל את זאת אנחנו תמיד רואים, מישהו יודע איך קוראים לה?אין תגובה.גם אני לא יודעת.אתמול שמתי לב כמה כיסאות היא צריכה להרים, ושהיא הולכת לאט ובטח קשה לה, אמרתי, ואיך הכיתות נראות כשיוצאים מהן וכמה ניירות, ואיזה לכלוך.ילדים , מהיום אנחנו מכינים לה את הכיתה.כל הכיסאות מורמים, כולם.אין ניירות על הרצפה, אין חידודים, אין שאריות אוכל והשולחנות מסודרים, אחרת לא עוזבים את הכיתה. העיניים שלהם נצצו. ילדים בכיתה אלף. מוטי, אב הבית שלנו פגש אותי ואמר לי, זה אלף בית של חינוך. בבוקר הפניתי את תשומת לבם - תראו את הרצפה, את השירותים , את מטהר האוויר על המדף, תרגישו את הניקיון. נכתוב לה מכתב תודה, נזמין אותה וניתן לה אותו. יחד הסתכלנו בקלפי ההודיה וכתבנו. כמה הוסיפו קישוטים. כשהיא הגיעה הודנו לה על הזמן, על ההשקעה, על היסודיות, נתנו לה את המכתב ומישהי אמרה שכשנקי ומסודר נעים להיות בכיתה וללמוד. ראינו על פניה את המבוכה, כאילו, למה אתם מודים לי? אבל היא אמרה רק - תודה, תודה רבה. אנחנו כבר יודעים איך קוראים לה, היא אמרה לנו.קוראים לה סננא.     

      אתמול זה הכה בי ונבהלתי.מורות א-ב לא תוכלנה לעבוד בשיטת יסודות !!!ולמה?כי בבית הספר היסודי כפי שהוא היום, לא יכולה להיות עבודה י ס ו ד י ת, שהרי עבודה יסודית חייבת להיות אטית יותר, אמתית יותר, שלמה. אבל מורות כבר הפנימו שלא כדאי לעצור, אין זמן להתבוננות ואף אחד גם לא מתעניין אם את שלמה עם עצמך ומה אמתי עבורך. יש לך הנחיות והוראות למלא וזה לא מתפקידך לשאול. עליך לבצע.כשמתגלה ילד שלא עומד בקצב, במכסות פס הייצור, יופעלו כל התרופות האפשריות.החל מ"שלילת בעיות" ראייה ושמיעה, והמשך באבחון מקצועי. וככל שהבעיה מחריפה, התרופות תהיינה קשוחות יותר. כל הדרכים כשרות וחובה לאתר אשמים. אהה, המורה חדשה ולא משתלטת (נוצרו פערים)? שיטת הקריאה שנבחרה לא עונה על הקשיים שלו (אז נמשיך לנסות שיטות אחרות על השפנפן הסרבן) ובסוף יהיה בסדר. אבל בסוף לא בסדר. הילד הזה שלא מצליח (לקבל תו תקן) מתחיל להפריע והמורה רוצה פתרון, ומהר. ילדים אחרים נפגעים, ההורים לחוצים. שלום כיתה א', אבל אין שלום בכיתה א'. *** מורות הביאו את עצמן לשמוע אותי בשמונה וחצי בערב בזום. כ"כ רוצות טוב.היו שהתאדו בקול ענות חלושה, וחלקן , השבח לאל, שואל שאלות.רבים שכחו שללמוד זה לשאול שאלות.ואני לא שכחתי גם מה זה לחנך כיתות א-ב. הייתי שם והתעקשתי לא לתת שיעורי בית, והמנהלת והמקבילות לא אהבו את זה, כי הורים פנו, גם מכיתות אחרות, למה אצלה לא? והיו שהבינו את דרכי, שתמיד הייתה: ילדיםתקשיהו- לאט, בסבלנות, בהתמדה, באהבה, והעיקר שנקשיב לעצמנו. כן, זה יותר חשוב מלהקשיב למורה.ומה אתן חושבות, לא הייתי בפחדים וחרדות? הייתי ועוד איך. תחושת הלחץ לא דילגה גם עלי. עשיתי דברים בסתר. לימדתי ילדים דמיון מודרך בסתר, הבאתי בסתר עיתוני ילדים (לא מאושרים !) אבל כאלה שהילדים רצו לקרוא ועשו אותם מ א ו ש ר י ם. במקום קריאת בוקר (הכרחית) שיחקנו בסתר, ביקשתי מהם להיות מורים קטנים בסתר, לכתוב בעצמם מקראה בסתר, כי אם זה היה יוצא לאור היו מגלים שאני כמעט לא ״מלמדת״ והיו מפטרים אותי. מבחינתם הכל היה פשוט וגלוי לגמרי. *** אז הגעתי למסקנה שמורות א-ב לא יכולות ללמד בשיטת יסודות, לא היום, התנאים עדיין לא כשירים לכך. למורות א-ב בחינוך היסודי לא מאפשרים עדיין להיות יסודיות. איך תצליחי להיות יסודית אם לא תעצרי להקשיב ללבך? את הרי כבר למדת שאסור להאט, אסור לחשוב על הערכים שלך לטווח ארוך, לא כדאי לך להביע הסתייגויות ולפקפק ולא משתלם לעבוד עם חומרים רק בהתאם לשיקול דעתך. את איש צוות ועלייך ליישר קו. גם התלמידים חייבים ליישר קו. אז את מיישרת קו בשכל, אבל קו הלב שלך נהיה עקום. עם הזמן מתרגלים וזה כבר לא כל כך נורא.וזה מה שנורא. והנה פתאום בזכות הקורונה, מותר לדבר את המצוקה, על הבלבול, הלחץ והסבל שלנו כמורות.מה יהיה עם הילד שעדיין תקוע בפתח- קמץ-צירה וכלום לא עוזר? והפערים, מה עושים אתם? ואיך נגרום להורים הלחוצים לעבוד אתו יותר בבית? אז כן, פרח לב הזהב של הקריאה והכתיבה נמצא כאן במוטיב הבסיסי שבשיטת יסודות. אבל איך נוכל לעבוד בשיטה שבה הילד זקוק לקבל מספיק זמן ל ה ר ג י ש, להשתהות ולחקור את עצמו? איך נעניק לעצמנו ולו את התנאים ליהנות מהאופן שבו הוא הוגה את הצלילים ל א ט ל א ט? ואיך נלמד לעבור לתפקיד חדש של -מלוות ילד חוקר, ילד שמגלה בעצמו את החוקים שעוזרים לו? ילד שמבין שלאט זה טוב, לאט זה מצוין.איזו מתנה בעולם שסוגד למהירות. *** אז איך אני יודעת שלמורות א-ב אסור ללמד בשיטת יסודות? כי מורה סימסה לי: אפשר לקנות את החוברות?עניתי: אבל איך? הרי לא למדת את יסודות באופן יסודי? ואחרת כתבה לי: אני חושבת שהבנתי את הפרינציפ. אני בבי"ס מכיל, וחושבת שיש כמה ילדים שזה ממש יעזור להם אז אני רוצה להתחיל כבר, כדי שעד סוף השנה הם כבר יקראו. עניתי לה ששיטת יסודות מ כ י ל ה את כל הילדים, מן 'מפתח גנבים' שמתאים לכל המנעולים. רק קצב ההתקדמות שונה.ועוד מורה שאלה: אולי אני אפסיק אתו עם השיטה של הכיתה או שאשלב בחלק ממה שאמרת?והיו שאמרו: אולי אפשר לדלג על כל הדברים האלה, שנראה שלוקחים המון זמן, וזה גם מאוד אישי וכל אחד מרגיש אחרת, וישר לקפוץ לחוברת השנייה.וכאב לי.אני מכירה את השוט הפנימי הזה, שוט ההספקים וה-בואו נגמור עם זה כבר. ושורף לי בנשמה. כי אני רואה כמה הרגילו אותנו מילדות לוותר על העיקר. והעיקר זה לשמוע את קולנו, קולנו היחיד והמיוחד בתוך רעש העדר.תמיד היה לנו חשוב יותר להספיק, לעמוד מהר בקצב, בדרישות, במבחנים. תמיד הרגשנו בעומק רדופים והתרגלנו להכחיש את זה. כמו האדם הקדמון. רק שהטורפים הם אנרגטיים. והנה את, מורת כיתה א', אולי תימשכי עוד שנה, ואולי אם מספיק זמן קולך לא ישמע, את תעזבי בקול ענות חלושה ובלב בוכה, כי ערכייך חשובים לך והמערכת תאבד נשמה טובה. אז מורות א-ב לא תוכלנה לעבוד בשיטת יסודות הגאונית של יפה אקסלרוד מורתי,כי אני מלמדת בה את הילד קודם כל להאט, לעצור ליהנות להרגיש את עצמו. כי להרגיש זה לחיות.איפה שאנחנו מפסיקים להרגיש אנחנו מתים. ואני מתרגשת כשהילד נאמן לעצמו ולא ממהר ולא מתאמץ להיראות פעיל כדי לרצות אותי המורה. אי אפשר לרפא בלי להאזין, להתאזן ולהרגיש את עצמך בנחת. שלב ראשון בריפוי הוא לעצור את התפשטות הסבל דרך השקטה פנימית והתבוננות.מי ייתן וכולנו נתחיל בשירת האזינו שכזאת כדי להירפא, הורים, מורים, מנהלים, ילדים ובכלל.  Edit Post Text

 זה פוסט שנכתב כשרק התחלתי את הרומן שלי עם דף הפייסבוק.קוראת נאמנה, דנה, הקפיצה לי אותו כשסמנה אמש לייק . צמרמורת עכשיו, אין מקריות .הוא כל כך מתאים לתקופה הזו, עם הבלבול ואי הוודאות. יש כאן נתון יציב, מצמיח, משכין שלום.אנחנו מחפשים אמת נקייה.בואו, עזבו מערכי שיעור. חפשו מערכי לב.רק לעצור להרגיש.קבלו מערך מוכן:מודה אני***תפרגן לי קצת...(על הד ההודיה שלא נגמרת) מעשה שהיה כך היה: קטנה מציגה בפני ילדי הכיתה משימת כתיבה שנתתי להם. אי אפשר שלא להבחין שהיא כתבה בהרחבה ומכל הלב. עבודה מוקפדת ויסודית. לפני שהיא "יורדת מהבמה" היא זוכה למחיאות כפיים (זה מקובל בכיתת הבית שלנו).ואז אחד המתוקים פונה אלי : "תגידי לה תודה."הוא מחבורת הלוחשים, אלא שהלחישה שלו נשמעה כבר לא פעם בעבר. לא, לא, אני לא יכולה לעבור על זה לסדר היום. אני כל כך מאושרת שזרעים שזרעתי נובטים. "כן, אני אודה לה כמובן, רק תגיד לי על מה בדיוק להודות". הוא: "תודי לה על על ההשקעה."ואני מודה בשמחה, לו- על הדיוק שלו, ולה- על ההשקעה שלה.ואז הקטנה פונה אליו ישירות: "ממש השקעתי. באמת. אני מודה לך על הפירגון, באמת תודה." בנימוס כזה, בשקט.  מה הקסם המיוחד שטמון בהודיה, במיוחד כשמדובר בקטנים המתוקים האלה? משהו בהוויה שלהם משתנה כשמודים בפשטות, מעומק הלב ובאופן מדויק, נעימות כזו.  אני לא מתאפקת ופונה למתוק : "אתה יודע, שמתי לב שאתה מציע לי הרבה פעמים להודות לילדים. אתה שם לב לזה?" והוא (אני מזכירה - מהזן הלוחש) אומר בהתביישות: "כן אני יודע, אני אומר את זה הרבה, אני גם חושב הרבה על המילים של התודה שלמדנו, וזה כל פעם על משהו אחר. יש לי כבר הרבה, הרבה מילים של תודה." אחר, שהצהיר בעבר שהוא "שונא ת'שפה הזאת של התודות." מתפרץ: "תודה זה בדיוק כמו סליחה. זה מעצבן להגיד הרבה תודה ולמצוא את המילה. רק תודה זה מספיק." אני יודעת שהוא ראה את ההזמנה שלנו להודיה כדרישה. וכולנו שונאים כשאנחנו מאמינים שמכריחים אותנו.  הלוחש אומר: "זה פשוט לא רגיל לנו, לאף אחד זה לא רגיל. "ואני מציעה: "ילדים בואו נשאל משהו הפוך. איך מרגיש זה שנותן את המילה הטובה, זה שמפרגן, לא זה שמקבל. תמיד אנחנו אומרים כמה נעים לקבל מילה טובה, אבל מה עם הנותן תודה?" ואז נשמעות מילים כמו: "זה כיף להגיד", "זה נעים", ועוד כאלה, חשובים, בטח חשובים, אבל אחת, דווקא לא מלחששת, הכתה בי.  בקול בטוח היא אמרה (שימו לב, דברי ילדים חיים) : "כשאני נותנת למישהו פירגון, אני מרגישה בכל הגוף שלי מה שהוא מרגיש. אנחנו כאילו...ביחד מרגישים את זה...(עד כאן וואו, ועכשיו הפיצוץ)... לא, לא ביחד, אחד." די בחיאת, קטנה בת שבע, מה אחד...? אחד זה שעורי קבלה, זה שירים על אחדות, כולנו רקמה אנושית אחת חיה, אם, אם רק תבינו, אם רק תאמינו זה לא בשמים הושיטו ידיים... שמע ישראל, תיקון עולם. אז פתאום היה לי עוד גילוי לגבי "דברי ילדים חיים".  יש דברים שלנו המבוגרים צריך כבר להסביר כי נסתמנו. הלכנו והתנתקנו והתעמעמנו. לפעמים נזכה לתובנה חיה דרך ניסיונות של כאב וייסורים. אבל כאן, אצל המתוקים שלי, זו אמת חיה, פשוטה, טהורה, וטבעית לגמרי. הנה נשמה גדולה, בגוף קטן של בת שבע, תמימה אחת שאומרת שהיא מרגישה "אחד", ולא רק "ביחד."כי כשחבר שמח ומתרגש, אז גם היא, וגם... אני ! כל הרשת רוטטת. מתוקים, תודה גדולה. בזכות האור שאתם, יכולתי להתחבר לילדת האור שבי, התמימה הזאת עם הלב הפתוח, זו ששמחה את שמחת ה"אחד". ואם נכוון את פנס הלב למלא רגעים שמחים ורגועים ש"אחדים" טבעיים שכאלה שבאים עם פירגונון קטן שמהדהד את הלב שנתן ועמל והשקיע באהבה וברצון, אז....סבבה לנו, לא ככה?Edit Post Text

 אין לכם בכלל מושג כמה סיפורים על ילדים עם "בעיות" שקשורות בביה"ס מגיעים אלי.כמה דמעות. אימא שלו: "כשהתחיל הסגר של הקורונה, לא הכרחתי אותו ללמוד. ראיתי כמה שהוא נהנה מהחופש בבית ומשחק, ויוצר. ממש נראה כמו ילד שגמלו אותו מאיזה רעל. ונכון שהיו זמנים שראיתי אותו גם משתעמם ומתגעגע לחברים ועצבני, אבל בסה"כ היה לנו מאד מאד כיף ביחד. רק שדי מהר התחיל הלחץ מבית ספר. אמרתי לו - כל יום עמוד, חייבים ! בהתחלה הוא התנגד, בסוף איכשהו התרצה, אבל אני אגיד לך את האמת, חיכיתי תמיד שניפטר מהשיעורים והזומים ונחזור ליחד.".אני עוצרת אותה: "את שומעת מה אמרת?"היא: "כן, שניפטר מהשעורים ונחזור ליחד. לא רציתי שכשהוא יחזור ללימודים הוא יהיה בפער."אני: "ומה קרה בסוף?"היא: "זה ממש לא עזר שעבדנו בבית. כשהוא חזר לביה"ס, ביום השלישי התקשרה המורה ואמרה שהיא לא מבינה, הוא חזר כ"כ הפוך ומתנגד, וחייבים לעשות משהו כי הפערים שהוא צובר זה לא לטובתו. חייבים לחשוב איך מתגברים על זה בחופש כדי שהוא יתחיל את השנה הבאה כמו שצריך... אני מרוסקת, אין לי מושג מה עוד אני יכולה לעשות." אמרתי לה שלדעתי מטרת העל היא קשר. שאין משהו יותר חשוב מהקשר ביניהם. והקשר זה לא "התוצאות" מהקשר, ולא ה"הישגים הנדרשים" ממנו או ממנה כאימא שלו. היא שאלה איך מתחילים, ועניתי משהו כמו: "זה מתחיל מזה שהוא ירגיש שאת באמת מרגישה אותו ומבינה אותו ואוהבת אותו בדיוק כמו שהוא, ולא כמו שאת או מישהו אחר חושבים שהוא צריך להיות ולהשתנות אליו." היא שאלה: "אז מה להגיד לו?"ואמרתי שזה יכול להתחיל מהתוודות שלה בפניו- אתה יודע מתוק שלי, כשראיתי את התגובה שלך כשקיבלת את שיעורי הבית, ואת ההתנגדות שלך והעצבים והבכי, היה לי קשה, התכווצתי ואפילו קצת נבהלתי, כי עלתה בי מחשבה שקשה לך עם משהו, ושאתה בטח מתוסכל ולא כל כך יודע מה לעשות... אז רק חשוב לי שתדע שהשיעורים וביה"ס הם בכלל לא העיקר מבחינתי. אתה יודע מה הכי מעניין אותי? אתה ! אתה מעניין אותי. אני הכי רוצה לשמוע מה א ת ה חושב, מה מעניין אותך, מה מטריד אותך ומפריע לך ומה בא לך עשות וליצור..." היא אמרה שהיא מבינה והעיניים שלה התחילו להשתנות.אמרתי שלפעמים אנחנו שוכחים שהעיקר הוא הקשר, ושמרוב דרישות שנוחתות עלינו מן העולם החיצוני, יש לנו כבר פצעי לחץ. ואלה פצעי לחץ נפשי. אם היינו רואים אותם כמכות כחולות על העור, היינו נבהלים. ואמרתי גם ששכחנו שיש פצעים שלא צריך לחטט בהם, רק לתת לאור השמש המחטא לשטוף ולרוח ללטף. וחשבתי לעצמי שנזקקת משחה של שמחה, שמחה אחרת, שמחת היחד. זה לא רק נעים, זה הטוב האמתי. זה מרפא וזה לא יגיע מבחוץ, כי החוץ, החיצוני הוא החצי הזול.החצי היקר באמת נמצא בפנים. היא שאלה איך לדבר את כל זה אתו. אמרתי שאני לא יודעת, כי היא והוא זה לא בדיוק אני והבן שלי, אבל שאני הייתי אומרת משהו כמו : "אתה יודע ילד שלי, כשאנחנו מרגישים כמה אנחנו קרובים, ומבינים אחד את השני לעומק ואוהבים ורוצים שיהיה טוב, הכל נהיה כל כך פשוט וטבעי, כל כך נינוח וקולח, כל כך חי. לפני שהיא הלכה היא אמרה שאלה הם שיעורי הבית שלה. להיזכר בקשר. ואני שמחתי. כל כך שמחתי שהיא זאת שנתנה לעצמה את שיעורי הבית.Edit Post Text