על חטא שחטאנו בביה"ס

על חטא שחטאנו בביה"ס.

וגם על שבט ההימבה.

*

לפעמים היה עולה אצלנו בכיתה נושא ה"עונש".

מישהו היה אומר ש"צריך להעניש". מישהי הייתה מספרת על ילד שבכה כי הענישו אותו, שלחו אותו להירשם במזכירות, או להישאר בכיתה בהפסקה או אפילו הישעו אותו מהלימודים.

רציתי להגיד להם שאנחנו הגדולים משעים את הקטנים כשאנחנו לא יודעים להיות מושיעים בדרך אחרת. אבל לא אמרתי מחשש לשון הרע.

שנאתי עונשים. כשעלה בדעתי הרעיון ש"צריך להעניש" שנאתי את עצמי.

באופן אישי זכיתי. מעולם לא נאלצתי להרחיק ילד מהפעילות לכמה ימים כדי לשמור מפגיעה, כי בשבילי חינוך הוא קודם כל רפואה מונעת.

חטאים, כמו פצעים, צריך לחטא.

והחיטוי מתרחש כשמוציאים אותם לאור. לאור המודעות, לאור הסליחה, לאור האהבה המרפאה.

ואי אפשר להוציא לאור ולהתוודות כשפוחדים מעונש.

אז איך מקדימים תרופה למכה (לאלימות, לצעקות, להצקות, להשפלות, לפחדים) ???

מספרים סיפורים ושרים שירים (בין השאר).

.

***

אני אוהבת ללמד גיאוגרפיה של הנפש, ולכן הייתי מספרת לקטנים שלי את הסיפור על שבט ההימבה מצפון נמיביה. ההימבה שחיים מצידו השני של נהר הקוננה באנגולה. בימים ההם הבאתי תמונות מהגוגל. היום כבר יש סרטונים ביוטיוב.

וכך הייתי מספרת:

יש שבט במערב אפריקה שקוראים לו שבט ההימבה. הם גרים בבקתות עץ. הנשים שם בכפר, מורחות על גופן שומן עזים מעורבב בחרס אדום, אולי כדי לשמור על העור מפני השמש החזקה, ואולי בשביל היופי. צריך לשאול אותן.

כשאישה רוצה ללדת ילד, היא יוצאת מהכפר ויושבת תחת עץ גדול.

בכל העולם, יום ההולדת הוא היום שבו התינוק יוצא לאוויר העולם מהבטן של אימא, אבל שם אצל ההימבה, מחשבים את יום הולדתו של אדם על פי היום שבו הרעיון נולד, היום שבו המחשבה עליו, עברה לראשונה בראשה של אמו.

האישה מתיישבת בצלו של העץ ומקשיבה. היא שומעת את רחש הרוח החמה בעשבים ובעלי העץ הגדול. היא שומעת משק כנפיים או צפצוף של ציפור, יללות של חיות שונות או שאגה של אריה שנשמעת לעת ערב מרחוק. האישה מתבוננת באור המתחלף עד השקיעה. היא מקשיבה ומקשיבה בסבלנות עד שמשהו מופלא קורה. לפתע מתנגן בראשה שירו של הילד שעתיד להיוולד לה. היא שומעת אותו שוב ושוב עד שהיא יודעת לשיר אותו, ואז היא שבה לביתה בכפר של ההימבה.

.בבקתה שלה מלמדת האישה את בעלה את השיר ששמעה מתחת לעץ והם שרים אותו יחד, כי הם מאמינים שככה הם מזמינים אליהם את הילד שעתיד להיוולד להם. אימא מכירה כמובן את השיר שאימא שלה, סבתא שמעה ואבא מכיר את שלו. השיר החדש יחכה לילד שיבוא.

וכשהאישה זוכה להיכנס להריון, היא דואגת לכך שהמיילדות וזקנות השבט ילמדו לשיר את שירו המיוחד של הילד החדש, כך שיוכלו כולם לשיר אותו בשעת הלידה ולקבל את פניו.

כשהילד גדל, הוא לומד את השיר המיוחד שלו וגם שאר בני שבט דואגים לשיר אותו בכל מיני מצבים חשובים בחייו, למשל כשהוא מצליח לצוד חיה בפעם הראשונה. השיר שלו מלווה אותו גם כשהוא מצליח וגם כשהוא נכשל, גם כשהוא חוגג חתונה וגם כשהוא חולה או נפצע.

אם חס וחלילה הילד עושה שגיאה גדולה, עובר עבירה על מה שמותר בחוקים של השבט, אם הוא פושע וחוטא, ידאגו בני השבט להתרכז סביבו במעגל במרכז הכפר כדי לשיר לו את שירו. הם מאמינים שבמקום להכאיב ולהעניש אותו על שהתלכלך, צריך לעזור לו להתנקות, להזכיר לו מי הוא באמת דרך השיר שהוא רק שלו, השיר שאימא שלו קיבלה תחת העץ הגדול, השיר שהיא שרה לו כשעוד היה בתוך הבטן שלה. זה השיר שיעזור לו בכך שיזכיר לו את המקור הטהור והאמתי שהוא.

וכששוכב בן שבט ההימבה על ערש דווי, לפני המוות, מתרכזים כל אוהביו סביבו בפעם האחרונה כדי לשיר לו את שירו בקול חרישי, וזו התפילה שעוזרת לו ולשבט שלו לחתום ולהיפרד כדי שילך לעולמו בשלום.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל.

ונאמר אמן.

Edit Post Text