ואז נכנס השרוט​

ואז נכנס השרוט.

(זיכרון מלפני שנים רבות)

***

.

קטן אחד מגיע אלי. אני רואה לחי אדומה ועליה שריטות.

אני (בבהלה): "מה זה ? מה קרה?"

"זה הוא..." מצביע על זעוף אחד שמתקרב.

אני כבר בלחץ, הנה טלפון מהורי השרוט. איך זה קרה? אנחנו רוצים לדעת שהענשת את השורט ! שטפלת במקרה בחומרה.

מצאתי אותו.

"בוא לכיתה." (ב'-2)

אני בעקבותיו: "שב ! ( בעצבים) עכשיו תקשיב לי ! זה כ"כ מסוכן, יכולת להוציא לו עין."

והוא מכסה ת'ראש בסווטשירט, מתחמם, דופק על השולחן וצועק:

"לא עשיתי את זה ! שוב פעם לא מאמינים לי. אני לא יכול להגיד כלום..."

ואני, ככה לגמור ת'חובה שלי, עם בטחון מלא (זמני) במה שאני עושה: "קודם כל דבר בשקט ! נו, מה יש לך להגיד?" (אוף, יצא ממני קול של מורה).

הוא: "אני לא אגיד ! את לא תאמיני לי. אני לא שרטתי אותו... נשבע לך. זה היה לו כבר קודם, דחפתי אותו, אבל לא שרטתי אותו."

נדמה לי שאני מתחילה לקלוט מה קורה.

באמת לא ביררתי כלום. ישר התנפלתי עליו.

הוא פשוט כבר נמצא אצלי בראש במגירת 'האלימים'. כן, היו מקרים קודמים דומים, ולא מעט. וזאת הסיבה שאוטומטית אני לא מאמינה לו וממש לא בא לי לשמוע אותו, רק לתת לו 'מה שמגיע לו' ולצאת בסדר, 'למלא את חובתי' ושלא יגידו שלא טיפלתי במקרה ושלא הענשתי...

הלב שלי דופק.

תודה אלוהים שפתחת לי כרגע צוהר לראות מה בעצם עובר ע ל י.

ואז נכנס השרוט.

***

אני קוראת לו ושואלת מה היה.

והוא: "כן, רבנו. אני הייתי שני בתור והוא ראשון. דחפתי אותו קצת והלכנו מכות, קצת, לא הרבה. את אומרת שהכי חשוב כנות, אז אני בכנות. (מילה קריטית בכיתה ובחיים, ולכן מדוברת אצלנו הרבה. אחת מבין קלפי הצרכים/ערכים/הודיות שתלויים מול החלון הגדול).

אני: "והשריטה פה על הלחי שלך....הוא שרט אותך, נכון?" (אני חייבת להשקיט את מצפוני אחרי שנזפתי בילדון השני והתחממתי).

הוא: "אה.. אני חושב, אני לא לגמרי בטוח שזה מזה...".

שוב אני בלחץ. עכשיו איך אני יוצאת מזה?

שותקת. רגע, בלי הלקאות עצמיות. שומעת? - ככה אני, מלכת המודעות. זה לא מקדם לשום מקום, תביני, חרטה בריאה זה בסדר, בלי לופים, תתקני, אפשר, ברוגע, בלי לחץ, תנשמי שנייה, בחייאת... כנות הוא אמר, (כל זה ביני לביני בשתי שניות).

החשוד כ'שורט', מוריד לאט ת'סווטשירט מהראש. עדיין עצבני אש. עובר

ב-"ויש" את כל הכיתה, רץ לצד השני לעבר מעמד העץ שהכין לי מוטי אב הבית. על המעמד תלויים קלפי הצרכים, אנחנו קוראים לו- 'תלוי בצורך', והתרגלנו לחפש ולמצוא שם את המילים המדוייקות לנו.

הילדון תולש מאטב העץ הקטן את הקלף עליו מתנוססת המילה "הגנה", מנופף לי בו ואומר: "הייתי צריך את זה, את זה, בדיוק את זה !" בפרצוף אדום כזה, נואש ו...כואב לי להגיד, עכשיו בוכה.

עיניים אדומות, דומעות, עצובות עצובות. היה לי קל יותר אם הן היו כועסות, אבל עצובות כל כך... זה חותך.

והוא ממשיך: "אפ'חד לא הגן עלי והמורה התורנית לא ראתה." הדמעות זולגות וזולגות לו על הלחיים והלב שלי צורב.

למה אין לי איזה שולחן להיכנס תחתיו, להתבייש בשקט, להסמיק.

פתאום מתוך מעגל הילדים שהגיע לצפות בדרמה, יוצאת המקסימה עם ריח מרכך הכביסה, ניגשת למתלה הקלפים, תולשת בעדינות את הקלף 'שקט ושלווה' ומגישה לו בלי מילים (יעני, אולי זה מה שהיית זקוק לו?) והשרוט נכנס לתדהמתי ל'משחק' שאנחנו מתרגלים יום יום (רק כשזה מתבקש מהחיים), ניגש למתלה הצרכים, מתבונן בריכוז, מוריד את הקלפים 'הקשבה' ו'הבנה' ופונה אלי בשאלה: "נכון?"

אני עונה לו תוך שאני מצביעה על ה'שורט', יותר נכון 'הלא שורט': "תשאל אותו אם זה מה שהוא צריך."

השרוט מראה לו בלי להוציא מילה, אבל הנאשם כ'שורט' על לא עוול בכפו, יותר נכון בצפורניו, נשאר בפנים חתומות ובגב ידו הקטנה מנגב את הדמעות.

למה אין לי טישו. ככה אני ביני לביני. לא עבורו, עבורי.

הממושקף המנומש (חבר טוב של השרוט) מחליט להתערב: "אולי 'רוגע'?"

ה'לא שורט' מאשר בהנהון נמרץ: "כן, כן. אם הייתי מרגיש בהגנה, הייתי ברוגע... אני רוצה רוגע. מסתכל על הרצפה, וטיפונת מציץ אלי. העיניים, לעזאזל, עדיין עצובות.

אני נגשת למתלה, מורידה את 'רוגע' נותנת לו ללא מילים ופתאום המילה חיה ונושמת בחדר. כולם מרגישים.

אין, תקשיבו, זה לא אמתי.

בא לי להודות לילדים שהצטרפו על המעורבות העדינה שלהם, על הלבבות שנפתחים לעזור ולהציע הצעות, אבל אני מחליטה לדחות קצת וללכת לאן שקשה, להתנצלות שלי בפני החשוד כ'שורט' שנוקה מאשמה. "חמוד, אני ממש ממש מצטערת שהרמתי את הקול והאשמתי אותך בשריטה בלי לבדוק קודם אתך מה בדיוק קרה. סליחה. נבהלתי וכעסתי כי חשוב לי ש כ ו ל ם פה יהיו מוגנים, בדיוק כמו הקלף שאתה רצת והבאת ובחרת להראות לי. כי אני לא מוכנה לשום אלימות ודחיפות ומכות. כולם יודעים. אז שמעתי עכשיו קודם כל שהוא זה שהתחיל ודחף אותך, ואז החזרת לו אבל לא שרטת אותו. זאת האמת, נכון? זה מה שקרה? אתה מרגיש שעכשיו אני מבינה אותך?"

הוא עושה 'כן' עם הראש ואומר: "לא צריך ישר להאשים."

אני: "נכון, חשוב קודם כל לברר בסבלנות."

עכשיו הוא עם ראש גלוי, לא צפון בסווטשירט: "הייתי בטוח שלא תאמיני לי. ראיתי אותך, את כעסת ורק רצית לדבר כל הזמן."

אני: "ראית נכון, זה מה שהיה. כעסתי כי באמת פחדתי. חששתי ולא האמנתי בהתחלה, אבל בזכות מה ששמעתי מכם קלטתי שטעיתי וחשוב לי לבקש סליחה ולתקן. (פונה לילדים שהתערבו) כל כך שמחתם אותי שבאתם עם כזה רצון לעזור לנו להבין מה חסר. אתם יודעים איך אני קוראת לזה? "

מעגל עיניים סקרניות.

אני: "קוראים לזה חברות."

***

ישר אחרי הצלצול ניגש אלי החשוד כ'שורט': "אני כבר לא כועס."

התחבקנו. אני יזמתי. רציתי להרגיש ת'קטן הזה קרוב.

אני חושבת שגם הוא.

Edit Post Text