הוראה מקוונת והוראה מכוונת

Edit Post T

הזמזום של הזום

או-

הוראה מקוונת והוראה מכוונת.

מספרים לי שבימים אלו ממש שוקדים מנהלים על הכשרה של מורים לעבודה אפקטיבית ב"זום" .

המטרה: להצליח "להחזיק" תלמידים יותר זמן בזום.

אמצעי הפיתוי: גיוון בפעילויות, עבודה בזוגות ועוד שיטות חרום למינהן.

ואני אומרת:

אל תתאמצו, רק תבנו י ח ד

גשר

מספיק רחב.

דברים יפים יעברו עליו.

אפשר ללמוד את זה.

ושיעור ראשון הוא שיעור בהקשבה.

(לא רק ראשון. כל שיעור.)

אז הנה סיפור מיום חול לחג ולכל ימות השנה הזו, הבאה עלינו לטובה ולברכה.

*נכתב בסגר הקודם ש"עבר" עלינו.

.***

"אני כבר אלופה בהפעלת הזום, כבר לא צריכה שאבא ואימא יעזרו לי בזה."

המומחית בת ה-7 שמדברת ממסך המחשב שמולי, יושבת עם אימא שלה. שתיהן מוכנות לשיעור זום, אלא שמשהו באווירה מזמזם ומטריד.

הילדה רוצה להראות לי משהו, אבל אימא אומרת: "זה לא הזמן. עכשיו לומדים!!!"

והתדר בזום מזמזם ועוד איך.

המתוקה, שכבר הייתה אצלי פיזית פעמיים (טרום הסגר) אומרת: "אני משתדלת."

לי היא נראית מאד משתדלת, אלא שבובת הינשופית שעל המדף שלצידה רוצה להפגין נוכחות. "אי'פשר" שלא להתייחס אליה

"פזית תראי." היא לא מתאפקת מלהשוויץ, מראה לי שציירה את הינשופית ומתחילה להציג את קורות חייה, מאין הגיעה ואיך.

מצחיקה הילדה הזאתי, כושר ביטוי ומשחק וואוו. אבל אימא לידה, מאבדת סבלנות ואומרת לה שככה לא לומדים ושנאלץ להפסיק.

הכל חדש, לאימא, לילדה ולי.

לא לימדו אותנו "לדבר את המצב", רק להשתדל להיות הכי בסדר שאנחנו יכולים.

וב-זום זה מה זה מזמזם,

ומצמצם.

אני מנחשת: "אימא רוצה שנהיה יעילות... כי יש לנו רק שעה, נכון?"

שני הנהונים על המסך.

אבל אף אחד לא לקח בחשבון שבדיוק לפני 10 דקות, אימא יקרה וילדה מתוקה אפו לראשונה פיצה על אבן.

והפיצה בתנור, ריח באוויר, ואת זה הזום לא מעביר.

הילדה רוצה לספר לי בגאווה על הציור ולהראות לי את הבית שלה.

ואימא רוצה לחנך אותה לבגרות, איפוק, שמירה על גבולות, מיקוד ו...ערות לחשיבות החיסכון בכסף וזמן.

אבל שום דבר מזה לא מ ד ו ב ר.

וה"לא מדובר" הוא הזמזום העיקרי של הזום.

זזזזזזזזזזז.

משהו לא זז. תקוע. סתום.

,

"יש לי רעיון, כדי שנהייה הכי יעילים" אני מצהירה. "אימא, מה דעתך להשאיר אותנו פה בזום, רק שתינו?" (אני והילדונת)

אימא נעתרת מיד. סומכת עלי ומבינה את חשיבות האינטימיות המכוונת בהוראה המקוונת.

אני מדליקה נר. לוקחת את הזמן.

"גם לנו יש נר ריחני", ככה הקטנה. "פעם אימא שמה. פזית, אני רוצה להראות לך דברים מהחדר שלי !!"

סבבה. הרי העיפרון המחודד, המחק והחוברת שביקשתי להכין, יחכו. אין בית ספר מחר.

"כמה דברים מהחדר את רוצה להראות לי?"

"שלושה" היא אומרת.

"וכשאני לא אצליח להתפקס על החוברת, את תעזרי לי מרחוק?"- ככה אני.

"ברור, אני אלופה, אבל עכשיו אני עייפה מאד. השעה הזאת לא כל כך טובה לי. אפשר שנקבע לבוקר?"

"בכיף. שנייה מאמי, אני הולכת להביא יומן. למתי אנחנו קובעות?"

"שאני אקרא לאימא?"

,"הי, הי!" ככה אני. " אימא לא צריכה להסיע אותך אלי ואפילו לא להכין אותך להשתמש בזום, את יודעת הכל לבד."

בת ה-7 נכנסת למוד רציני , מסדרת את עצמה בכיסא.

״ראשון ב-11 זה מצוין לי.״

אני פותחת יומן: "גם לי. ותכיני חת-חתול (משחק קלפים אהוב) ודוקים. 10 דקות אחרונות- משחק. אני חייבת"

"בסדר פזית".

***

המפגש שקבענו התקיים כמתוכנן.

10 דקות לפני, התקשרה הקטנה ושאלה אם אני מוכנה- כי היא כבר מוכנה. עברנו חצי שעה של למידה מרוכזת. חלק ניכר ממנה היא הובילה בביטחון ובשמחה. הרי כשכוונת הלב אמתית וברורה תתרחש למידה מקוונת מכוונת בול למטרה.

ואז היא אמרה שהיא חושבת שחצי שעה תספיק לה, כי אחר כך כבר קשה לה להישאר מרוכזת.

אמרתי לה שהשיתוף שלה אותי הוא הדבר הכי משמח בשבילי ושנהיה בגמישות עם הזמנים בתקופה המיוחדת הזאת, כי כל יום מוליד משהו חדש.

היא אמרה שהיא גמישה והראתה לי בזום שהיא עושה "גשר" באתלטיות מרשימה.

ואני אמרתי לעצמי שבנינו שתינו גשר. ועל גשר רחב ואיתן יוכלו לעבור כל כך הרבה דברים יפים.

ext