הלייק ושברו

להורים שמחפשים מישהי ש"תעבוד עם הילד על בטחון עצמי".

אחרי שתקראו- הכיוון ישתנה, תסכימו לגעת בשורשים.

לפני 4 שנים ויותר העליתי את הפוסט הראשון שלי בדף של 'חינוך מואר'.

עצם הכתיבה, הזרימה, ההתרגשות תוך כדי, היו עבורי גילוי, מן שמחה חדשה, נקייה כזו, פשוטה, לפעמים אפילו מרגיעה.

איזה תיקון לסיוט התשובות בבגרויות, שלא לדבר על בגרות בחיבור.

כמה שהכול היה אז תקוע תקוע.

ואז הלייקים.

בתי, בעלת הפרופסורה בפייסבוק אמרה אז: "אימא, אני לא מבינה מה את מתלהבת, אין לך בכלל הרבה לייקים. ואף אחד לא עשה לך שיתוף, ז'תומרת שלא ממש מתלהבים".

תודה מתוקה, גם ככה אני ב"בלבלה" עם העניין הזה, עוד טיפונת מלח על הפצעים וזה מושלם.

רק אחרי הפוסט השני התחילו תגובות. איזה כיף ! יופי, אכתוב עוד.

ברור שלמרות שאמרתי שלא אבדוק לייקים, נכנסתי, מלא פעמים, פשוט לראות מה קורה. יש הד?

ואז הגיע שיברו.

רק לייק אחד ! אתם רציניים? אפ'חד לא מתרגש ממה שאני כל כך מתלהבת ממנו?

מה זה אומר עלי?

ולמחרת עדיין רק לייק אחד.

תביני סתו... מה, מה שביום הראשון, זה פחות או יותר זה, אל תצפי לניסים. זהו -לייק אחד, ו- Two לא.

טוב, אז אני מורידה את הפוסט הזה ודי, די עם הכתיבה.

באותו רגע, לכמה שניות, הרגשתי את הקוועץ' העתיק הזה בבטן, תקוע תקוע.

כל השטף, הזרימה, התום, ההתלהבות, הניקיון, נכבשו תחת ה -"מי אוהב אותי?"

וכמו בלימודי הטיפול, אמרתי לעצמי בשקט בשקט: "מתי בעברך הרגשת בגוף את הכיווץ הזה, את התקיעות הזאת שאת מרגישה עכשיו ? באיזה גיל ?" (לחץ, מתח, אכזבה, עלבון, עצבים). או בקיצור מתי הלייקים התחילו לנהל אותך?

ופתאום קלטתי. זה התחיל שנים רבות לפני שמישהו חלם בכלל על רשת חברתית כלשהי.

נבהלתי. לא זוכרת. כנראה שכתינוקת בת יומה וכילדה קטנה, לא זכיתי ללייקים על מי שאני באמת. זאת אני שכבר הספקתי לשכוח מיהי. הבודדה בחושך או באור שלא זכתה להדהוד המדויק שיעזור לה להכיר את 'עצמה'.

וכך נוצרה "אני לייקית", ומה שאוהבים - אני עושה.

קיבלתי לייק למה שעשיתי? סימן שזו הדרך, לשם אמשיך.

קיבלתי לייק למה שלא עשיתי (למשל כמה יפה שישבת בשקט ולא הפרעת) אז לשם אמשיך, להיות ה'לא מפריעה', הנחמדה והשקטה הזאת. נכון, קצת עצובה. "למה את לא שמחה כמו כולם???"

לא קיבלתי לייק ? שוב הבדידות, הניתוק. ואם חלילה התקרבתי מדי ל'עצמי' החריגה הזאת, לאמת הייחודית של מה שבדיוק בדיוק מתאים לי, ולא קיבלו אותי? מיד אחזור ל'דרך הישר', הישר בעיניהם.

והדרך ארוכה היא ורבה ורצופה בלייקים ובחוסר לייקים. על פי לייק יישק דבר. הי ציוניוני הדרך.

ובדרך נאלם קולי ונעלם. רגע, מה ישר בעיניי? מאיפה לי לדעת? אני הרי רואה דרך עיניי אחרים והכל לכאורה בסדר.

לכאורה.

לריחוק הזה יש אצבעות קרות ואת לחישת הבדידות שומעים רק כשהרעש מפסיק לנהל את העניינים.

***

אז עכשיו לא, לא, לא. מקסימום לא יקראו אותי ולא יגיבו. אני לא נכנעת ל'מאולפת', אני ממשיכה לכתוב, לחגוג. העונג כולו שלי.

ואני, ה-'אני' הזאת החדשה שפתאום מתגלית לי, משוחררת מאזיקוני הלייקים למיניהם, נותנת לעצמי לייק מפנק וגאה.

***

ועוד התעוררות.

אני רוצה לעבור לעולם החירות.

מעולם הלייקים לעולם ההודיות.

כי הלייקים לא נותנים להד לחיות,

ולא להוד להיות מורגש.

***

הו-ד-יה פותחת דלת (ד') אל ה-הויה. רואים?

אז זיכרון מביה"ס.

באתי לחממה שלי, לכיתתי. יש אצלנו מלאן שיתופים. הקטנים משתפים אותי ואני אותם.

"אני רוצה לשתף אתכם במשהו." סיפרתי למתוקים על שני העולמות, עולם הלייקים ועולם ההודיות, עולם ההדהודים.

רציתי לשאול אותם על אכזבות קטנות (תשירו: "מישהו שלח לי אכזבות קטנות"):

"קרה לכם פעם ילדים, שלא קיבלתם מילים טובות שציפיתם להן כל כך ? יצא לכם שהרגשתם שלא באמת רואים ומקבלים את מי שאתם?"

אבל מה שיצא לי היה רק: "מה אתם חושבים?"

ואז דממה. עיניים מלאת תום וחמלה. ואחד הילדים שאל: "את עצובה? ואמרתי שלא, שאני לומדת. עכשיו אני כבר ממש לא עצובה."

וילד אחר אמר: "פזית אני יכול להגיד לך משהו ? אבל אני חושב שזה לא קשור למה ששאלת... את מורה טובה וגם יפה וגם מצחיקה."

עניתי לו שזה הכי קשור לשאלה ששאלתי.

ושוב העיניים האלו. והכי בא לי לערסל את התמימות ולא לתת לה ללכת.

***

הלייק ושיברו (חלק ב')

מודה אני.

כשהתחלתי לכתוב (לפני 4 שנים, זוכרים? מי סופר) ספרה לי מישהי שה"פיחסבוק" (לא הדף שלי חלילה) מלא באלימות מילולית ותגובות שטנה מזעזעות, בעיקר בנושאים פוליטיים (סליחה אבל אני לא קוראת). ועוד אמרה - כדאי לך לעשות לייקים לאנשים ואז יעשו גם לך. את חייבת להיות יותר חברותית, יותר מעורבת, ככה תצברי מלא מלא חברים. זה שווה, זה ישתלם לך. צריך ממש לעבוד בזה, להשקיע. את חייבת להכיר את חוקי הפייסבוק.

שמעתי.

אבל מה לעשות, היום מלא במפגשים עם ילדים והורים, ויש כביסה וכלים וסידורים ואוכל וספרים לקרוא וללמוד ולחשוב ולטייל ו...לישון. אני אוהבת לישון. אה, והעיקר שכחתי, לכתוב ולכתוב. מה לעשות שיש לי סדר עדיפויות אחר ואין לי זמן ללמוד את חוקי הפייסבוק ובקושי בקושי לקרוא פוסטים של אנשים שאני אוהבת.

***

הדוגמאות שהכי נוגעות בי הן מעולם הקטנטנים. אלה שאני מאחלת להם פחות זמן שטוח (מסך) ויותר 'זמן עיניים', כי כל האייקונים שבעולם, אגודלי הלייק, החייכנים, הלבבות, הבלונים, הפרחים וה'גיפים' לא יחליפו את חווית המפגש, את המילה החיה, רטט הקול, השקט החי שבין המילים וזהרורי האור שבמבט או בדמעה.

ואז, לפני ארבע שנים, כשעוד לימדתי בבית הספר והתחלתי "להעלות חומר על הקיר שלי" כדי לשבור את עולם הקירות, ומה שהכי שימח אותי ב'עבודה' בעולם התום של תלמידיי, ילדים בני שבע, היה ל ה ו ד ו ת.

מאז שהתחלתי ללמד (כל כך מזמן) ידעתי שרגשות חיוביים הם ה-מפתחות להמון מנעולים, לבעיות קשב וריכוז, לקשיים בזיכרון, לחוסר הסתגלות, לאלימות ולמגוון מחלות הגוף והנפש.

יש לי אלרגיה קשה למערכי שיעור על 'ערכים' (כמו למשל 'ערך ההודיה'). מה שכן, התרגלנו שמותר ורצוי לעצור ולבדוק מדי פעם אם למישהו יש משהו להודות עליו, כדי לחגוג את היש בעולם שמוצף בתודעת ה-אין (ראה עולם הפרסום והשיווק).

ומה שלמדנו היה להודות על 'הלב הנותן'.

רוצים דוגמה?

חבר עזר לחברה לסדר את מגירתה. היא חשבה טיפה ואמרה (תחזיקו טוב): "תודה שאכפת לך ממני, שחשוב לך שאני אשמח ואהיה רגועה, כי ממש התעצבנתי ואפילו בכיתי כשלא מצאתי כלום במגרה."

ככה בפשטות דברי ילדים חיים.

אחרי התודה הזו הייתם צריכים לראות את הפרצופים של השניים האלו. זה אמר הכול. הלב נפתח.

'כשלב נוגע בלב משהו מלבלב' אמרתי להם. אפילו כתבנו את זה על הלוח.

ה-כלי למילוי קערת המסוגלות העצמית היא ההודיה של הילד ל ע צ מ ו בכנות.

אתם קולטים כמה שקט זה מביא ללב הקטן? הלב שככה ילך ויגדל. וזה הביטחון העצמי האמיתי, לא לייק מבחוץ.

עכשיו תקשיבו מה קורה כשמפתחים בכיתה תרבות של הודיות יום יום. כשבא רב לכיתתנו ללמד את פרשת בראשית, הודו לו הילדים (וכן, עבדנו על זה יחד ו ה כ ו ל נבע מהם) בזו הלשון: "תודה שהשקעת מהזמן שלך לבוא אלינו במיוחד ללמד. תודה גם שהיה לך חשוב שנישאר סקרנים ונהנה, וגם שהתאמת את הדברים בדיוק למה שעשינו כל השבוע".

אני זוכרת שהילדים שאלו: "למה האדם נברא רק בסוף, אחרון? "

הרב אמר: "תחשבו!" והם חשבו ואמרו: "כי כל העולם נברא בעצם שיהיה מוכן בשבילו." "בשבילנו."אמרתי. "נכון, בשבילנו." אמר הרב, "כ-ל העולם כולו."

בעיניים שלהם ראיתי אור, וידעתי שזה האור של היום הראשון לבריאה, לא אור השמש שהגיע רק ביום הרביעי.

***

אז פייסבוקיסטים שלי-

לחייכם יקרים!

תודה שאתם משקיעים מזמנם היקר גם לקרוא את מילותיי וגם להגיב בהדהוד, לשתף במיתר שננגע למקרא הדברים ואף לעוד-ד כדי שעוד ועוד יתנגן.

לחיי כל אלה מכן ומכם שאני מכירה אישית ולחיי כל אלה שעוד אזכה להכיר את לבם הנותן.

לכל אחד ואחת מכם שמור אצלי מקום ורטט ואור.

Edit Post Text