עונשים ופרסים
אה נו נראה אותך מחזיקה כיתה בלי עונשים ופרסים.
***
תישארו עוד קצת במתח. זה יגיע. קחו כוס מים וקראו סיפור בהמשכים.
***
רקע, מבוא, הקדמה, מה שתרצו.
אני רוצה שכל מורה תקבל זכות לנשימה לנשמה.
אני רוצה שנחיה במערכת בלב זקוף ובגובה העיניים.
אז אל תבקשו ממני טיפים או טיפות. אני לא מחבבת טיפים וגם לא הוראות הפעלה.
מה שאני כן אוהבת זה חריצות (לעבוד קשה בעיקר בתוכי).
וכמו הילדים (ובעצם כולנו ) אני אוהבת סיפורים שמעניקים לנו השראה לשינוי גישה (כוון, אופן הסתכלות, רוח).
תקשיבו.
קיבלתי לחנך כיתה א'. אני והמקבילות נפגשות בחום אוגוסט לתכנן. הן צעירות ממני וכ"כ מתוכננות. מתקתקות מערכת. הן יודעות מה הן עושות, לא מבזבזות זמן, הכל מהר.
אני לא. עוד לא מסוגלת לעשות כלום. רק מתבוננת ועסוקה ב-להרגיש מה סוגר אותי מה פותח, מה מעציב ומה משמח.
את זה אני רוצה להעביר לילדים.
ואיך אעביר אם לא אעבור דרך זה?
המקבילות עובדות קשה, מצלמות, מכינות קלסרים, מכינות קירות, מזיעות, מסדרות את הכיתה, קבוצות, טורים, צורת ח'. לחץ. מה הכי נכון שיאפשר "למידה"? (בעצם שיאפשר "הוראה" עם כמה שפחות הפרעות)
מגיעה תלונה על הריחוף שלי. מה יהיה אתך?
אני מנסה להסביר שיש לי ביטחון שהכול יקרה נכון יותר יחד ע ם הילדים ואף פעם לא מחוץ לקשר אתם.
לקח שנים עד שקיבלתי משפט מפתח מופלא בפשטותו, ממורה רוחנית נדירה:
איך את יכולה לדעת על הילד בלעדיו?
רק על חפץ יודעים בלעדיו.
***
ורד, אז המנהלת שלי, גננת לשעבר, מאפשרת לי לעוף על הכיתה. אבל אומרת שאין תקציב לצבע.
ואני- 300 שקל, עלי. לא מוותרת להיכנס הנה כל יום ורוצה שלבי יתרחב.
"טוב מה אני אעשה איתך?" ככה ורד.
היא שואלת: "ותגידי, סלסלות הפלסטיק שהשאירה המורה שעבדה פה לפניך, להשאיר לך?"
"לא לא, אני ופלסטיק לא הולכים יחד. את מכירה אותי, אני הולכת על קש, עץ, בדים וטורקיז. וגם לא סובלת ניאון קר."
"ועוד משהו ורד, אין סיכוי שאלמד חשבון. כמה שנים ניסיתי, ואין , לא עובד, לא מתחברת. ואם אני לא מתחברת איך הם יתחברו? (כנות זה חוק מס' 1).
"פזית, זה לא נהוג." היא מנסה להיות קשוחה, "אין מצב שמחנכת א' לא תלמד חשבון."
"אז לא אוכל לחנך." ככה אני. לא מאיימת, רק נאמנה לעצמי, כמו שארצה לראות את הילדים נאמנים לעצמם, לא פוחדים מעונשים, לא מתחמנים, לא מסתירים, ישרים וגלויים.
אני יודעת שזה לא פשוט כשאת פוחדת מפיטורין.
אוט אף דה בלו מגיעה הצעה חלופית.
כשאכפת ויש קשר ואמון זה קורה.
"פזית, ללמד תורה יתאים לך?"
מה יתאים? תפור עלי תורה. לוקחת את כל הסיפורים לחיים שלנו "כאן ועכשיו", למה שחי להם. לא מסתפקת בהעמסת הזיכרון ב-"שם ואז". ככה עולמות נפתחים.
נעים לי אני נושמת.
***
15 באוגוסט, אולי עוד קודם. שמונה בערב, נו באדי הום. הסוזוקי הדפוק שלי מפוצץ. מנורות הלילה (עד שמוטי אב הבית ישים לי אור צהוב), כדי חרס, על המרפסת שצבעתי, דיסקים, מבער עם שמן לבנדר ריחני.
אה, הבאתי גם קומקום וספל, פינת קפה, בית או לא בית.
מתחילה לצבוע. ברקע חליל צד, מוסיקה של יערות הגשם, דיסק ששמעתי בלופים.
***
מתקדמים.
פגישות עם ילדים כמה ימים לפני פתיחת השנה.
מורות שיתפו אותי בהדרכה (בנק היגדים) שקיבלו איך לנהל את המפגש. "ספר לי עליך." "הבאת אולי משהו מהבית שאתה אוהב ותרצה להשאיר במגירה שלך?", "מה עוד תרצה לספר לי?"
גם אבא ואמא יושבים שם, אז- "אתם רוצים לספר משהו על....?"
חיוך, מבוכה קלה, "הוא מאוד רגיש... הוא... הוא..."
"יופי, קח סוכריה מתוק, נתראה ביום הראשון. "
ואצלי?
למה שאגיד "אני כ"כ מתרגשת לפגוש אותך" אלא אם באמת התרגשתי?
בכלל, כמה שפחות סחורה משומשת.
***
ומה החלופה שלך למפגש היכרות?
אני מתחילה ממשהו שחי לי - 'רק על עצמי לספר ידעתי'. כנות, זוכרים?
פונה לילד: "אני רוצה לספר לך משהו עלי, מסכים לשמוע?" (ושוב, רק אם אני באמת רוצה ! )
מתוך נימוס הם מסכימים.
"חייבת את העזרה שלך. (זו האמת, לא מניפולציה מלאכותית) רואה את החרסים בחוץ? בחלום שלי-כל החרסים צבועים ויש לנו גינה. אבל אין מצב שאני צובעת הכול, יש לי מלא דברים להספיק (הכל נכון) בא לך לצבוע ולשתול משהו? ותקשיב, אם לא בא לך, הכל טוב, אל תדאג. בתחילת השנה אני כבר אמצא מה "להפיל" עליך... (כאן אני משתפת אותו במה שסיפרתי לכם על מה שפותח אותי ומה שסוגר) ועוד משהו, אם אתה תורם איזה חפץ לכיתה... זוכר שאני לא אוהבת פלסטיקים... הא? אז בסטייל הזה, אחלה?"
האמת, הסטייל מתחיל לחלחל.
***
בשיחות ההורים, יום לפני פתיחת שנה, המחנכות טורחות להכין תשובות מודפסות לכל שאלה על ההתנהלות. בכל זאת כיתה א', מלא חדש- מה עושים אם לילד קשה להיפרד. ומה קורה בהסעות...
הן עוברות על הכול עם ההורים.
ואצלי?
טוב, כבר לא יפטרו אותי, אז אני מגלה.
בשנים ההן, לכל משפחה חיכו עוגיות מעשה ידיי, חמאה או טחינה או מה שתרצו, על מפיות יפהפיות (נחשו באיזה צבע? נכון, טורקיז) וקטע מצמרר, מגולגל וקשור בחוט זהב, על אימא, שכתבה ליהיא לפיד (לפני שהפייסבוק פתח לי את המעיין הפרטי שלי).
הכיתה מוחשכת עם מנורות לילה. מבער עם לבנדר (שלושה) וברקע "שיר לשירה". דברי עכשיו ילדה אני שומעת, כל העולם מקשיב למלמולך. דברי, מלאך שלי, אני יודעת שלא תמיד הקשיבו לקולך.
ההורים נכנסים. מי יקשיב לקולם. אני מזמינה אותם להקשיב לשיר ואומרת שבתכנון שקבעו לנו (איך אמורה להיראות הפגישה) עלי להעביר להם מה הולך להיות, אבל הכל מודפס ולכן הם מוזמנים לקחת, לקרוא בעיון בבית ואם יהיו שאלות שיתקשרו.
עכשיו אנחנו נוגעים במה שחי להם באותו הרגע. בד"כ דאגות ולחצים.
מה יהיה אם הוא יפספס את ההסעה? ומה אם יברח לו פיפי והוא לא יספיק לרוץ לשירותים? ומה עם החברים מהגן שלה?
אני פותחת על עצמי והם פותחים על עצמם וככה אנחנו מתפתחים.
גם הם וגם אני רוצים ללמוד איך לסמוך על כוחות ההתמודדות של הילדים. נכון?
אני זוכרת אבא אחד שאמר לי בסוף- אני עכשיו רגוע. שאלתי למה? והוא אמר- כי דיברת על עצמך, אז הרגשתי נוח לדבר על עצמי. אמרתי לו שזה מה שקורה בכיתה שלי. שום לחץ עליהם לספר או להקריא או לגשת ללוח או לשחק שמשחק שתכננתי וחס וחלילה שייחרבו לי. רק על עצמי לספר ידעתי. כל רגע. אני מבקשת מהם עצות והצעות לפתרון סיטואציות (בעיות והתנגדויות הם חומר הלמידה החשוב ביותר בחיים).
***
הגענו למה שהבטחתי לדבר בו- "להחזיק כיתה", "לא לאבד שליטה".
"תקשיבו רגע ילדים, אני אחת, אתם שלושים ושבעה. כשמדברים ביחד וצועקים ומסתובבים, אני מתחרפנת ושוכחת ומתבלבלת. זה קורה לכם לפעמים? יאללה תציעו לי מה אני יכולה לעשות? אני מבקשת רעיונות טובים.
והם הציעו. "צריך דיבור עם תורות (פעם תורי ופעם של חבר)" ועוד ועוד. יש להם ארסנל מפותח, בכל זאת עברו גני מועצה.
שיתפתי תמיד כמה חשוב לי סדר וניקיון ושיהיה נעים. סיפרתי על הבית שלי והילדים שלי (הקשיבו מרותקים. מי צריך 'שליטה') וגיליתי להם שבאתי בחופש בלילה לצבוע ולארגן בכייף, ועכשיו איך נשמור על זה יחד? (בלי עונשים ובלי פרסים ותחרויות על כוכבים ומדבקות)
וגם לא היו תורנים. רק מתנדבים ששמחים לתרום ולהירתם. היה אחראי פח אשפה והיה אחראי פח עיתונים (כי אני גבוה ומגיע לפח מחזור). והיו כל מיני אחראויות שהם המציאו. אחראי לכבות אור, אחראית סידור בובות. אחראית סידור כריות ופופים.
ולא היה- אני עשיתי ואתה לא ולא חיפוש אשמים, כי אני לא חיפשתי. מה שכן, דיברנו על תסכול כשאני מסדרת ולא שומרים על סדר, ודיסקסנו את היופי שבהדדיות. הם למדו עם הזמן 'רק על עצמי לספר ידעתי' דרך עובדות, רגשות, צרכים ובקשות.
וגם שוחחנו על חובות, על המטרות וההישגים הנדרשים של משרד החינוך, ועל זה שבמשך השנים התלמידים שלי לימדו אותי (ואני את עצמי) שקשה מאד 'ללמוד' כשאין עניין. "גם לא זוכרים כלום, אז מה זה שווה." אמר קטנצ'יק אחד.
ועוד התודיתי שכשהייתי בגילם פחדתי ממשחקים שמורה מביאה ושצריך להחזיק בהם ידיים, כי הייתה לי בעיה שהזעתי בידיים. סיפרתי שהייתי ילדה טובה שעושה הכל, וכאב לי שצעקו על ילדים, וחשפתי בפניהם למה אני לא מלמדת חשבון, וכמה חשוב לנו לשמוע את הקול שלנו ומה למדתי לעשות כשיש רעשי רקע ו...ו....
אעצור כאן, כי לשטוח 21 שנות קשר זה סיפור חיים ארוך. קוראי הנאמנים יודעים שמתוכו אני דולה את הפוסטים ל'חינוך מואר' בתקווה שיידבקו ויצטרפו לכיוון, כל אחת והניצוצות שלה.
ולכן כשמגיעות ממורות שאלות כגון:
מה אני עושה עם ילד שלא נותן לי להעביר שיעור?
מה אני עושה אם ילדה לא מוכנה לעשות מה שאני אומרת?
אני יכולה רק להגיד- תצטרכי להוציא את ראש המורה שקנית בארבעים אלף ₪ ולהחליף אותו בראש חדש.
ומהו החדש?
ראש שחושב שפת קשר כל רגע. ראש שקשור ללב, זאת אומרת לכאן ועכשיו-
"תקשיב מתוק, עוד דופק לי הלב, כשנכנסתי לכיתה ואתה קפצת משולחן לשולחן (עובדה, לא חוות דעת 'השתוללת') ממש נלחצתי, פחדתי שאתה או מישהו ייפגע. אתה הרי מכיר את עצמך אז תוכל לספר לי מה יכול לעזור לך וגם איך אני אוכל להיות רגועה? בוא ננסה להבין יחד."
או-
"מחר תיכנס אליכם המורה המקצועית ...מה הייתם מבקשים ממנה? איך זה בדיוק צריך להיראות? מה הייתם עושים במקומה? "
***
כמו שיש רפואה מונעת, אני מאמינה בחינוך מונע.
מונע תאונות תקשורת, מונע עיוותי תפיסה וקשיות לב, קשיות שמתעבה כששולטים בנו באמצעי כפיה גלויים או סמויים.
אני מאמינה בחינוך מרפא.
תארי לעצמך פדגוגיה מוטת אהבה. תואר בהוראה מקרבת, תומכת רגשית.
ואיך אסיים?
דמייני עצמך לומדת בתחושת זכות גדולה בפקולטה לסקרנות ולהקשבה מאירה בבניין למדעי השקט.
Edit Post Text
