קפסולה על הפנים

קפסולה על הפנים.

*

"אוף זה קשה כל היום עם המסכה על הפנים... את יודעת פזית, בשנה לפני זאתי, תמיד בכיתה, שעוד לא ידעו שאני לא ממש קוראת, אז כשהמורה הייתה עושה סיבוב של קריאה, הייתי מחשבת מלא פעמים מתי התור שלי, ואז יוצאת לשירותים, שידלגו עלי."

זאת לא פעם ראשונה שילדים מתוודים בפני בפשטות. כל כך בפשטות. ילדונת שנכנסה השבוע ל-ג'.

אני מכירה את האמירות שהיא בטח שמעה ממי שניסה לעזור:

"את לא מצליחה לקרוא מה כתוב כאן? תיזכרי.

חזרנו על זה כבר הרבה פעמים.

טוב, אולי נשנה בשבילך שיטה, אל תדאגי.

אבל הכי חשוב שתעבדי הרבה בבית.

למה את לא מרוכזת?

את לא מתאמצת מספיק.

אם תשתדלי יותר תראי שתצליחי. באחריות."

עבדנו שעה.

ואני שוברת עכשיו את הראש, איך אביא פה משהו מרוח חינוך מואר, מה'מוסיקה' שעשינו שתינו.

אז אני משתדלת.

*

היא: "אני רוצה לספר לך משו ועוד משו ועוד משו."

הקטנה מוצפת תמידית כי לא נתנו למשו-ים לצאת. הרי חשוב לקדם אותה, כלומר למקד אותה בלמידה, לא?

"תגידי", ככה אני. "נכון יש לך הרבה משהו-ים?"

"כן. פזית מה אני אשמה, עוד לא קנינו ציוד וגם החברה הטובה שלי לא איתי בקפסולה. יש לי קפסולה על הפנים. וגם היום יש לחברה שלי יומולדת בים, זה אחרייך. ונראה לי אמא שכחה בגד ים..."

"יאללה מאמוש. בואי כל המשהו-ים על השולחן עכשיו. יודעת למה? "

"שאני יצליח להתרכז. "

"בדיוק. זוכרת שאמרת לי שהכי קשה זה שאומרים לך- תהיי מרוכזת, תהיי מרוכזת? "

"כן..."

הקדשנו כ-10 דק' למשהו-ים, וגם לשתיקה הרכה המנצנצת.

"עכשיו אפשר להתחיל." היא מכריזה.

"בטוח?"

היא מהנהנת במרץ. איזו ג'ינג'ית.

"כמה חשוב ללמוד את עצמנו. לפתוח קפסולות שקופות." ככה אני ביני לביני.

הנה היא כותבת, קוראת, ומגיעה לאות חדשה. אני רואה את גלגלי השכחה בפעולה. רעש. תיכף יעלה עשן שיעוור את עיניה.

"פזית, איך זה ששכחתי? אוף. בואי נפסיק. "

"למה נפסיק?"

"כי כשאני שוכחת אחד, אז הכל מתבלבל לי, ואז שוב אני שוכחת הכל כמו פעם." "ו...?" ככה אני.

"וזהו." ככה היא.

"מלחיץ הא?"

"כן. מה, שוב אני שוכחת כמו פעם את כל האותיות?".

"בואי מאמוש. 'גשש בלש בפעולה' ייכנס לך לראש. מסכימה?"

היא צוחקת.

אני מדברת בקול של ילדה: "אוף, הנה שוב אני מתחילה לשכוח כמו בכיתה עם החוברות. עוד פעם אני לא מצליחה. אוף."

היא מחייכת.

אני ממשיכה: "עכשיו אני ישכח כבר גם מה שקודם הצלחתי. תמיד זה קורה לי."

החיוך שלה גדל: "איך ידעת?"

"מה, גם לי זה היה עם מלא דברים."

"עם מה?"

"מתמטיקה. בול כמו לך עם האותיות. נתנו לי מורה פרטי והתביישתי ממנו ונלחצתי, אל תשאלי... הוא כבר מת מזמן."

היא: "מה, מקורונה?"

אני צוחקת: "לא, הוא היה מבוגר מאד."

היא:" אז אפשר שזהו להיום? "

אני הלא מוותרת: "אפשר שננסה שאני אקח לך את הלא זוכרת, כל פעם שאני אשים לב שגלגלי 'הפחד לשכוח' עובדים?"

"ואם לא תרגישי?" ככה היא.

"מה, אז תגידי לי- פזית אני לא זוכרת, ואני אכתוב במקומך. אבל גם לך יש תפקיד. "

"מה?" (סקרנות זה פתח לריפוי)

"לעזור לגשש בלש. בכל זאת הוא לא קורא מחשבות. הוא רק מנסה. מגשש ובולש ובוחש." היא צוחקת.

(הצחוק משמן את צירי הדלת ההולכת ונפתחת)

אני: "תודה חברה שלי שאת מוכנה לעזור לגשש בלש להכיר אותך יותר טוב ואפילו מגלה לו סודות. טוב אני אנסה. גשש בלש חושד ש...?"

היא בשמחה: "אני לא זוכרת איך כותבים שין !!"

אני בהבעה רצינית: "אוקיי, תודה ילדה חמודה שאת עוזרת. האות ש' נשכחה. יאללה קבלי."

אני כותבת במקומה. לאט.

"ואם אני שוב אשכח?"

"ולמה אני פה תגידי?"

אחרי ארבע פעמים שגשש בלש הזכיר, חזר הזיכרון ואיתו הביטחון.

התרופה חייבת להיות מדויקת. כל כולה הוראה מקרבת- תומכת רגשית.

לא 'מתן מענה רגשי' אחר-כך, אחרי ה'לימודים'.

ממש ממש לא. תמיד תוך כדי. תמיד תמיד.

ולאט לאט מורידים מינונים. פורסט גאמפ זורק את הברזלים, מתחיל לרוץ ולא עוצר. זוכרים את הסצנה בסרט?

* ההורים שיתפו שבאבחון אמרו להם שיש לה קושי בזיכרון לטווח קצר ועוד לקויות כהנה וכהנה. אה, ותרופות, ברור.

אז אמרתי להם שאני יודעת שהיא תרוץ.

ושהקפסולה הולכת ונפתחת.

Edit Post Text