אפשר עוד סתם

תכף תתחיל לה שנה ואני מבקשת בשמם, בשמי:

"הורים שלנו, מורים שלנו, אפשרו לנו להיות כמה שנצטרך ב-"סתם".

אפשר סתם?

.

היא באה להתחזק.

אימא אמרה שכיתה ג' זו "קפיצת מדרגה" רצינית, והיא רוצה שאחזק אותה. קריאה, כתיבה, חשבון, הבנת הנקרא והבעה בע"פ.

"לא, אין לה בעיות מיוחדות, אבל אני חוששת. היא גם הגיעה צעירה לכיתה א'."

הקטנה באה וקלטה את הבובות שלי, נחות להן בסלסילה.

"אפשר לשחק סתם?"

אני תמיד נענית ל"לשחק סתם", אבל בראש שלי אני כבר מגלגלת איך אני

"מרוויחה" למידה. הרי על זה משלמים לי לא?

שיחקנו "סתם" חצי שעה.

ישבנו בשלג, קפאנו, עברנו ארצות וימים, נרדמנו וקמנו, אכלנו פטריות יער, התרחצנו בנחל. ציירנו מדורה והתחממנו לאורה. בלילה פחדנו לצאת מהאוהל לפיפי, כי קר ואולי יש דובים.

נסחפתי אתה... נהניתי כל כך...

עברה חצי שעה.

רגע, הרי אימא הביאה אותה אלי כדי להתחזק בלימודים !

הקטנה מסתכלת עלי בעיני הקסם, אבל אני כמו התעוררתי מחלום למציאות. אמרתי : "וואו איזו שפה עשירה יש לך ! אולי בזמן שנשאר לנו, תכתבי את הסיפור על המסע המקסים שעברנו יחד?"

היא הסתכלה עלי באותן עיניי הקסם... הניצוץ כבה.

"למה? רציתי לשחק סתם..."

נחנקתי... איך ומתי זה קרה, שכיבו לנו את מתג "הסתם הזוהר", ובמקומו הדליקו בראשנו את האור המסנוור, הגס, הלא ממש מקשיב. איך הפכתי למשועבדת לתכלס', להישרדות ה"למען", נטחנת בגלגלי השיניים של המכונה: "תשחקו, תשחקו, כי... זה מפתח מיומנויות חשיבה... או- כמה טוב שהבן שלי בונה בלגו, זה יעזור לו לתפיסה מרחבית ולמוטוריקה עדינה... או- הקלפים האלה נועדו לפיתוח כישורים חברתיים ורגשיים...

וילדת הבובות עם הצמות ממשיכה ללמד אותי בעדינות זכה: "כשהיינו בגן שיחקנו הרבה סתם. בכיתה א' נתנו לנו משחקי קריאה וחשבון, אבל סתם קוראים לזה משחקים, זה לא באמת, זה בשביל שנקרא. בכיתה ב' כבר אין אפילו כאלו, כי כבר לא צריך להתאמן לקרוא. אבל בהפסקות, אנחנו משחקים מלא סתם, רק סתם."

בא לי לבכות.

למי נהייתי? איך כל רגעי ה"סתם" באים אצלי עם הלקאה ענקית: "הלו, את מבזבזת את הזמן, לא חבל? היום עובר ומה הספקת תגידי?"

ונזכרתי.

לפני כך וכך שנים כמעט איבדתי את משרתי, כי עוד נותר בי זיק שמח של ילדת סתם.

הגיעה מפקחת לכיתתי והשתדלתי להיות כל כך לא סתם. מאומצת תכננתי שיעור, ממש כמו שלמדתי פעם בסמינר, 10 ד' פתיחה, 20 ד' פעילות, 15 ד' סיכום. אפילו המנהלת אישרה את המערך.

והנה, ה"פתיחה" לקחה הרבה יותר זמן מהמתוכנן. הילדים סחפו אותי לצחוקים וכשקלטתי לפתע ש"בזבזתי זמן" נלחצתי.

כשנקראתי לחדר המנהלת ל"סיכום השיעור" כבר ידעתי את חומרת מצבי.

המפקחת, בחליפה כחולה מחויטת, הביטה בי בעיניים כועסות, מאוד כועסות, ושאלה: "מה את לומדת ממה שקרה היום?"

גמגמתי: "הייתי קצת מבולבלת ונסחפתי. אני יודעת, לא עמדתי בתכנון."

והיא הגדולה מול הילדה המתנצלת שאני, שוב עם המבט הזה: "עם הניסיון שלך, לא ציפיתי לראות שיעור כל כך לא מתוכנן, ובכלל הילדים קמים מתי שבא להם, רעש בכיתה... (ואז הסכין) את שחקנית, את לא מורה, את לא יודעת להחזיק כיתה."

רעדתי.

בערב באה אלי נציגות ביה"ס, המנהלת, המנהלנית והסגנית.

זכיתי לביקור מנחם בביתי: "תקשיבי, היא רוצה לראות עוד שיעור. נעשה הכול שלא תפטר אותך."

חליתי.

ימים עם חום גבוה, מנסה להתאושש.

הכנתי שיעור לדוגמה, עבדתי עליו חודש, הורדתי את כל השטויות שלי מהקירות והכנתי קירות מדוגמים, כמו שלמדתי בסמינר. "תסדרי את התלמידים בטורים ולא בצורת ח' כמו שהם יושבים אצלך. ככה לא יוכלו לפטפט ויהיה יותר שקט כשהיא באה.", הציעו לי חברותי המנוסות ששורדות בהצלחה את כל ביקורי המפקחת.

כך עשיתי. השטיח והפופים עפו, כדי שהכיתה תראה כמו כיתה. הפלקטים לפי נושאים הודבקו על הקירות. קיר שפה, חגים ותאריכי ימי ההולדת, קיר חשבון ומדעים, ו"קיר לאום" עם סמל המדינה ותמונות ראש הממשלה, נשיא המדינה והרמטכ"ל.

(לתקן את הגרוע מכול- אצלי לא היה קודם קיר לאום !)

ביה"ס השקיע במדריכת שפה חיצונית שהגיעה 4 פעמים לבנות אתי את השיעור המצופה.

המשפט שנשאר לי מביקור המפקחת: "יופי, השתפרת מהשיעור הקודם", תוך שאני חושבת רק על הרגע שבו אחזיר לי את "כיתת הבית" שלי, את החיים שלי, הפופים, השטיחים, הנרות, פח המתכת הצבוע בסגול שאני כ"כ אוהבת ואת העיקר, האור הצוחק בעיניי המתוקים. כבר ראיתי בעיניי רוחי את הקירות הלא מדוגמים, את כתב ידם של הילדים ולא אותיות המחשב, את השטוז"ים (שטויות בחרוזים) ואת הציורים שלהם שתלויים עקום ולא כמו שצריך.

בכלל, הילדים היו שותפים מלאים ל-"מה על הקירות"?

מתי יש עומס וזה מפריע בעיניים .

כל קיר עבר "חשיבה משותפת" לפני שנולד. סיעור לבבות רציני.

במכללה, אני זוכרת, לימדו אותי איך מעצבים כיתה- "סביבות למידה" וקירות לפני שהילדים מגיעים.

אנחנו יצרנו י ח ד את "כיתת הבית", וזכרנו תמיד:

"בית ספר זה קודם בית- אחר כך ספר".

לא, לא "ידעתי עליהם בלעדיהם", אף פעם, אף פעם.

השעבוד שלנו להציג "תוצרים גמורים", משמעותו ויתור על ה"סתם" החי, כלומר על ההווה, על ההוויה. אז לא חבל?

לא פיטרו אותי.

היום, במקום שלי, אני עדיין מחלימה. מקבלת יום יום באהבה, ילדים שבאים ל"סתם".

ועיני הקסם של הילדה עם הצמות הזכירו לי מי אני.

Edit Post Text