נכנסו עיניים

נכנסו עיניים. אחר כך גוף של ילד בן שבע, רזה רזה. ואחריו אימא עייפה.

אני את העיניים הכחולות האלה מכירה.

ויש כמובן גם חומות, ירוקות, שחורות, כולן של ילדים שרואים לעומק, מזהים ה כ ל . זיופים ועוולות גורמים להם להיסגר, להימנע מקשר. הם לא יתערבבו כי ברנטגן שלהם הם קולטים וחייבים להגן על עצמם. אולי יש לך ילד כזה, או ילדה.

אני מספרת לו על עצמי, על הבית שאני גרה בו ואיך קם המקום הזה שלי שאליו נכנס.

הוא: "זה לא כל כך מעניין אותי. את בטח רוצה שאני ידבר, נכון?"

ככה עלה עלי בחצי שנייה.

ידעתי. הוא לא אשם, אלה העיניים האלה שיודעות הכל על הכל.

אימא שלו :"אל תתרגשי הוא לא אוהב כלום, עקשן."

הוא מסתכל עלי, עליה, עלי, על קרטון שנח בצד.

"יש לי רעיון. מכונה משוכללת עם מנופים. חוטים יש לך? או, יש פה דברים מעולים, שנייה אני יוצא החוצה, חסר לי חלק למנוף."

הוא בעשייה. אימא שלו מסתכלת עלי. אני רק שוליית הקוסם. לא מדברת, רק נותנת מה שנזקק, צבע, מברשת, חבל.

"זהו, צריך ללכת." אמא אומרת.

"תשמרי לי, אני אמשיך בפעם הבאה."

.

הגיעה הפעם הבאה.

הוא נכנס: "שמרת לי?"

אימא שלו נבוכה: "היי, תגיד שלום ! (פונה אלי) טוב הוא פשוט חיכה לזה, מתנצלת."

הוא: "אימא את יכולה ללכת, אני נשאר."

נשארנו.

"טוב אני ממשיך."

הוא ממשיך ואני עדיין השוליה. רק מגישה.

אני מעיזה: "יש לך עיניים יפות."

הוא: "תודה, כולם אומרים לי... אוקיי, זהו, המכונה מוכנה, נשאר זמן או שאני הולך?"

אני: "נגמר הזמן."

"טוב אני הולך."

פעם בשבוע הוא מגיע הילד ("באתי לכייף, אני מחכה לזה.") בוחר, מנגן, ממציא סיפורים, מדליק נרות, יוצר עולמות. לא נוגע בשום משחק "מעובד". אנחנו שרים ורוקדים יחד.

"אתה יודע, במפגש הקודם עשינו משהו יחד, זוכר ? נהניתי מזה."

"למה את אומרת את זה?"

שוב העיניים.

"אה...סתאאאם."

"לא, אין סתם, את רוצה שוב יחד או מה?"

"לא יודעת... אתה יודע, אני חושבת עליך הרבה, רציתי קצת לשאול אותך על בית ספר, על הבית, על החיים שלך."

העיניים בי.

"את גם רוצה להגיד שאני ילד מיוחד?"

"לא, אני מרגישה שלא סתם אמרת שבחיים לא תלמד. יש לך סיבות מאוד עמוקות וחכמות. אתה מרגיש הרבה דברים נכון?"

"בטח, אם מישהו נכנס לכיתה, אני מסתכל עליו וישר יודע אם הוא עצוב או משהו, ואני גם נהייה קצת עצוב. את בטח יודעת מה זה באמת. בכיתה יש מורה שבכלל לא רוצה ללמד, היא לא אוהבת את זה. היא באה כל יום לכיתה של ילדים שאף אחד לא רוצה ללמוד, אבל הם עושים מה שהיא אומרת.

אני ? אין סיכוי. לא אכפת לי שאני ילד רע. אני יודע שהם רוצים שאני יהיה ילד טוב, אבל אז אני צריך להיות משהו אחר. בגלל זה אני עכשיו רק כל הזמן בוהה, אני מתאמן על לבהות, ככה עושה עם העיניים ורואה מטושטש, זה הכי כייף. ככה אני לא חייב להיות בכיתה. דווקא בהפסקות סבבה, יש לי מלא חברים. אבל בבית כשאימא מסתכלת אלי ככה במבט הזה שלה, אני יודע שהיא מאוכזבת ממני אפילו שהיא אומרת אני מבינה אותך. מה היא מבינה אם היא אומרת לי - גם אני קמה כל בוקר לעבודה שאני שונאת ואין מה לעשות, יש דברים שחייבים לעשות?"

הוא משתתק ומסתכל עלי. בדיקת אמון.

אני מחזיקה לו את שתי הידיים, הוא מנסה להתחמק.

"בוא שנייה."

"לא, לא בא לי."

"שנייה מתוק, שב מולי על השטיח."

"אפשר שנדליק את הנרות והמבער עם הלבנדר? אבל תתני לי, אל תדאגי, אני סבבה עם זה."

הוא מרוכז טוטאלית. מדליק נר, נר, עם הגפרור הארוך.

אנחנו יושבים, העיניים ואני. הגוף הרזה גם שם.

אני מחזיקה לו את הידיים הקטנות, הוא מאפשר ואני מלטפת אצבע, אצבע.

"מה את עושה?"

הגוף הקטן דרוך תמיד מול עולם שלעולם לא יבין אותו. לעולם.

אני מלטפת ומסתכלת לו בעיניים. משהו בו מתרכך. יוצא לי לחש: "גם שלך כחולות כמו שלי. ואני מבינה אותך."

"אני יודע."

"ואני יודעת שאתה רואה אנשים ומרגיש אותם ומרגיש את עצמך ובודק בדיוק מה טוב לך."

העיניים שלו נחות, פעם ראשונה.

"ויש סיבה לדברים שאתה אומר ואתה לא חוצפן. אולי אתה מתעקש, אבל זה כי אתה מרגיש הרבה דברים ורוצה להיות מי שאתה. וכשאמרת לי שאתה לא אוהב להיות במקומות עם הרבה אנשים, כי כולם עושים לך רעש מבפנים, זה ממש ככה, אני יודעת. ואתה, רק אתה יודע מה עושה לך שקט מבפנים. וכשאמרת לי ולאימא שעכשיו אתה סוגר את הדלת שלך של הללמוד ואף אחד לא ימצא את המפתח ואם ימצאו תשים דלת פלדה, ואם גם זה לא יעזור אתה תשים אש לבה מסביב..." הוא משסע אותי -"נכון זה מגניב מה שאמרתי?"

"ממש מגניב. ועכשיו אתה מבקש בכל דרך שיתנו לך להיות בבית הזה ושאתה תבחר מי נכנס בדלת ומתי ולאיזה חדר."

"זה נעים שאת מלטפת לי את הידיים, הידיים שלך טובות."

"בא לך שנרקוד שוב?"

בטח, זה כייף."

.

איך חיים עם ילד שרואה את כולם שקוף? שמתעקש בעבור שפיותו? ילד עם רגישות אנרגטית שהיא מעל ומעבר?

הוא מספר לי על פגישה עם פסיכולוגית שאמרה לו כל הזמן- וואו, וואו.

"אבל היא משקרת" הוא בכה. זה לא כמו שאת אומרת לי וואו.

הדמעות שלו צרבו אותי כל הלילה. הרגשתי את ה"אש לבה" שהוא חייב לשים סביבו. פשוט חייב.

במפגשים אנחנו רוקדים את עצמנו לדעת. לדעת עד איפה נעים לי שמתקרבים אלי? לדעת איפה אני מתחיל? איפה אני נגמר?

"מה הפתרון, מה הפתרון?" אימא חוזרת ושואלת אותי. "בביה"ס הם אומרים שהוא לא צפוי. פעם מנותק ופעם מתפרץ ומרביץ."

"זאת באמת חידה שתישאר בינתיים לא פתורה." אני אומרת, "אף אחד לא יכול לעבוד עליו. לא המורות להוראה מתקנת ולא הפסיכולוגית, לא היועצת, לא אתם וגם לא אני."

"אז אין מה לעשות?" היא שואלת בייאוש.

"אין מה ל ע ש ו ת." אני אומרת, "רק ל ה י ו ת , רק לפגוש אותו, לסמוך, להרגיש את האור שהוא, מעבר לכל הרי החושך. להאמין לו. להאמין בו. לתת לעיניים הכחולות הזוהרות האלה שלו להוביל."

כשרק נהיה

הוא יצליח לזהות את הפאר שבתוכו.

הוא יכיר בפאר,

בברק.

משם הוא יבטא את עצמו.

ואנחנו נהייה הרוח מתחת לכנפייו.

1,528

אנשים שהגעת אליהם

175

מעורבויות

קדמי את הפוסט

5454

17 תגובות

לייק

תגובה

שתפי

Edit Post Text