סססאמ אמ אממאמק !
סססאמ אמ אממאמק !
***
למי מאיתנו לא מתפלק איזה סאמאקקקקק או שכן של סאממאקקק, אחד קטן בחייו?
על קיר הפייסבוק של קבוצה העוסקת בחינוך נכתב בזו הלשון:
"הי, אולי למישהו יש רעיון? יש לי מגפת קללות בכיתה. איך מתמודדים?"
לא אלאה אתכם בתגובות ובשלל העצות שנתנו הקוראים.
לפניכם רק שתי דוגמאות משקפות - ואני מצטטת.
הצעה:
"תוכנית התנהגות: קופסא גדולה מפלסטיק (כמו של חמוצים) לעשות שלבים בעזרת דבק סלוטייפ צבעוני. על כל מילה יפה ושפה מכבדת לשים צמר גפן (יש שקית עם צמר גפן עגול צבעוני) כל קו מסמל פרס. תני להם לבחור (סרט, משחק בחוץ, שיעור חופשי, וכו') מניסיון יהיו כמה שלא יעמדו בזה. משמע להזכיר להם שאם לא ישפרו את שפתם לא יוכלו להשתתף בפרסים. בהצלחה."
מישהי אחרת מציעה: "להתחיל כל בוקר בסבב מילים טובות. מוסרים כדור אחד לשני, לפני שמוסרים אומרים את השם ומילה טובה."
ואני רועדת, כי לכאורה זה נשמע מעולה, לא?
אבל אני רואה כאן מתכון בדוק להתרחקות מעצמי ומהחיים בכלל. ולמה? כי כופים עלי מבחוץ את עולם הרגש, משהו שאמור להיות אינטימי, אישי ביותר, ובטח לא מוחצן.
ככה גדלים ילדים להיות מבוגרים עם עולם רגש מעוות לגמרי.
***
אספר רק שגם אצלי בכיתה ב' היו קללות. למעשה היו לי לא פעם "תכשיטים" בכיתה שמכונים "כוכבים" או "מאתגרים".
ואני הקפדתי לעשות מה ש ל א לימדו אותי בשום מכללה או בי"ס לחינוך- לא גערתי, לא נזפתי, לא הענשתי, ובטח לא הכרזתי ולא איימתי "אצלנו לא מקללים !"
הרי זה כמו: "אתה לא יוצא להפסקה עד שאתה לא מבקש סליחה!" ככה מכחידים לבבות, מצמיחים שונאים ומנציחים שקר ואלימות.
***
כל עולם האילוף על שלל המניפולציות שלו, זר לי ושנוא עלי. לכן גם לא השתמשתי מעולם בפרסים כב"חיזוקים חיוביים" למען דיבור "יפה", ולא עצרתי לתת "צ'ופרים" על מילה "טובה ומכבדת" כי כך הילד לומד מהשפה ולחוץ איך להשיג פרסים ב מ נ ו ת ק ממה שהוא מרגיש בפנים.
וזה ה א ס ו ן.
אפילו לא התאמצתי במיוחד לתת לזועמים הקטנים אמפתיה או לשקף להם את עולמם הפנימי. מה שזרם זרם. אף פעם לא אנסתי אותם "לדבר על זה" או "ללמד אותם לקח".
אספר לכם על שיעור אחד בתנאי שתבטיחו לי שאתם רצים
לספר לפיקוח.
מקרה שהיה, כך היה.
יום אחד פרצה קטנה אחת מיוזעת לחדר המורים בהפסקה: "פזית, בואי מהר יש מכות !!!"
כאיילה שלוחה רצתי לחצר והפרדתי מיד בין שני דרדסים (כמעט מעכו אותי).
ואז אחד מהם פתח פה, מה זה פה.
זה הלך בערך ככה: "יה בן... (ז') כושלאמאש'ך, מפגר, סתום, עוד פעם אחת אתה מקלל את אמא שלי, אתה מת!"
אני שם בהאזנה מלאה והניצים משני צדדי, חיות זוממות טרף. עוד לא היה לי שמץ של מושג מה אני הולכת לעשות. ידעתי אינטואיטיבית שהדבר הנכון לעשות יגיע מעצם ההסכמה שלי להיות כל רגע בהווה בלי "לדעת" מה נכון ומה לא נכון. רק באופן הזה כל האפשרויות ייפתחו לי.
"יאללה, שטפו פנים, מתחילים שיעור. מה נהייה, תגידו ?" זה מה שיצא ממני.
"תדעי לך שאם הוא עוד פעם מקלל את אימא שלי הוא מת."
"תגיד רגע, שמעת מה הוא אמר?" אני פונה לשני (באמת מעוניינת לדעת, לא כועסת, סקרנית)
"הוא שקרן ובכיין, זה מה שהוא."
והשני: "חתיכת סתום, דביל."
משהו בשוויון הנפש שלי הרגיע את הרוחות לאחר עוד החלפת מהלומות מילוליות קצרה. לא נכנסתי ל'משולש הדרמה', לא ניסיתי להושיע אף אחד ובטח לא לתקוף ולהפוך מי מהם לקרבן מבחינתו.
שאר הילדים היו עדים לדרמה ובמערכת אמור היה להתחיל שיעור שפה. ילדה אחת אפילו אמרה: "פזית, בזמן האחרון מקללים פה מלא."
כתבתי על הלוח "ק ל ל ה" ושאלתי מי מוכן להביא מילון. מישהו הביא מהארונית.
"יאללה חפש לי את המילה קללה." אמרתי למקלל.
(בכיתה ב' עוסקים בלימוד "אלף-בית פנימי". הביטוי הזה מצמרר אותי עכשיו כשאני כותבת. כמה שהוא רב משמעי ואיזו אחריות זו עבור מחנכות כיתות א'-ב').
הקטן נעתר, חיפש ומצא. הודיתי לו שהוא מתחיל להירגע אבל הוא רטן שהוא בכלל לא רגוע ושוב יצא לו צרור: "סאממאק, יה סתום, מאניאק..."
"ששששש" אמרתי. "תן להבין מה זאת בכלל קללה."
השכל מצנן את הבעירה הפנימית.
קראתי בקול את ההגדרה, משהו כמו - "קללה- איחול שמשהו רע יקרה למישהו." שאלתי מי מכיר ביטויים כמו "עין רעה, או- בלי עין הרע".
רבים הצביעו. השיחה זרמה בכיוון של קללות ככשפים (הארי פוטר היה אז במיוחד באופנה) ועלו גם ביטויים כמו "עין טובה" ו"עין צרה" עם דוגמאות.
ואז נחה עלי הרוח וביקשתי: "טוב, אני רוצה את כל הקללות שאתם מכירים עכשיו." המופתעים הקטנים נדבו בחפץ לב. מלא צחוקים של שחרור. רשמתי את כל הקללות על הלוח וניקדתי. שיעור שפה או לא שיעור שפה?
אם זיכרוני אינו מטעני (יש לי זיכרון מעולה לדיאלוגים) עלו שם בטוש אדום על גבי לבן:
- בן (ז')... אחוששרמ...וכוסססאמ... כוסאוחח... ושלל מחמאות כמו חתיכת מפגר, מטומטם, שקרן, סתום, דביל, אידיוט, מסריח ואפילו הומו.
מה לעשות, ילדים בכיתה ב' הם חקיינים מעולים של המבוגרים ושל תכניות הטלוויזיה והיוטיוביסטים המובילים.
תבינו, כשאני מתעניינת בהם ב א מ ת ובמיוחד במה שיש ל ה ם להציע ולייעץ, הם עולים אתי באופן טבעי לקומת הסקרנות. שאלתי אם יש הבדלים בין הקללות השונות. הבנו שאין כאן כל כך איחול שמשהו רע יקרה, רק גידופים (כתבתי ככותרת), וניבול פה (נדמה לי שאמרתי שמי שמנבל -נובל).
אח"כ בקשתי שידגימו באיזה טון מקללים (שיעור תאטרון קצרצר, או -שיעור ב"שליטה עצמית", אם אתם רוצים). עצרנו להרגיש בעצימת עיניים את הכוח שנותנת הקללה למקלל. כששאלתי מתי מקללים, הם אמרו "כשכועסים ושונאים" ומשם הגענו לעומק- "כי הוא מרגיש פגוע." (הוספתי-מושפל), "כי זה מעליב", "כשרוצים לנקום".
הכול נרשם ונוקד על הלוח באותיות מאירות עיניים וביקשתי שיתקנו אותי אם אני לא מנקדת במדויק.
שאלתי מי מרגיש שהוא אלוף הקללות. היו כמה טוענים לכתר. שוחחנו עמוקות. שום שיחה אינה כפויה עליהם כחלק מתכנית לימודים חברתית ידועה מראש כמו 'מפתח הלב'. אפס מלאכותיות. שום בנק של שאלות שצריך לזכור. 100 אחוז אותנטיות והקשבה לרגע.
ואלה התהיות שעלו באותו הרגע:
למה בכלל צריך להרגיש "חזק"?
ואיך אפשר להרגיש חזק נפשית דווקא בלי קללות?
ביקשתי מהם לנסות לתרגל קללות בטון עדין ורגוע. רצו קטעים, מלא צחוקים מצד אחד, אבל גם המון רצינות מצד שני. ככה זה כשנוטלים את עוקץ השיפוט שזה "לא יפה לדבר ככה" ו"אסור". שהרי מים גנובים ימתקו. אתם מכירים את זה מצוין.
ואז אמרתי להם:
"כל כך הייתי רוצה להגיד לכם- בכיתה שלנו לא מקללים !!! אבל... אני לא אומרת."
ושתקתי.
הקטנים הביטו בי בעיניים פעורות. הם הרי מכירים גם את הרצינית וגם את המצחיקולה שאני יודעת להיות.
המשכתי: "אבל אם זה לא משהו שבא מכם, זה הרי לא יקרה. כשאסובב את הגב אתם תקללו ועוד איך, ותסתירו ממני. ואת זה אני הכי לא רוצה בעולם. הרי רק אם תרגישו שאתם כבר בכלל לא צריכים את הקללה תפסיקו להשתמש בה. גם בבית."
לא ביקשתי שישפרו את שפתם כדי לזכות בפרסים ולא עשיתי סבב של מילים טובות.
אני מודה שכל זה כמובן יכול להתרחש כחלק מ ת ה ל י ך שאני עוברת אתם מהרגע שנפגשנו. אמון ועוד פעם אמון. זו המשמעות של אהבה, לא?
אין לי מושג מה קרה עם ה"מגפה", יום אחד כששוחחנו על האווירה וההרגשה שלהם בכיתה, אמרה אותה ילדה שדיווחה לי על המכות, שיש כבר פחות קללות בכיתה. אמרתי טפו טפו ודפקתי על עץ השולחן. הזדמנות לעוף על אמונות טפלות ולבקש שישאלו בבית.
ולמה לא נכנסתי להבדלה בין טפל לתפל? כי אני לא מורה שנטפלת לזוטות.
Edit Post Text
