​

תמיד אומרים לו שהוא רגיש מדיי

הם כאן איתנו, נשמות שבאו הנה לעזור לנו ל ה ר ג י ש.

אז רק לראות אותם, להדהד להם את המתנה שהיא המהות שהם, ושירגישו שאין עוד ולא יהיו כמותם.

זה בסך הכל מה שהם מבקשים, לרוב בלי מילים.

*

והנה הסיפור.

תמיד אומרים לו שהוא רגיש מדיי.

"אתמול בים המציל צעק על שתי ילדות והרגשתי את איך שהן נבהלו." הוא אומר ועיניי השקד החומות שלו מצטעפות, "אמרתי לאבא- למה אני צריך להרגיש מה שכולם מרגישים? אז הוא אמר לי שאני רגיש מדיי. מלא פעמים כבר אמרו לי את זה."

"ומה אתה אומר?" אני מתעניינת.

"לא יודע... גם אימא יודעת שאני רגיש מדיי כי מפריע לי הפתק בגב של החולצה בצווארון, ואני לא סובל את התפרים בגרביים." הוא צוחק וממשיך בחצי התנצלות: "כשהייתי קטן שנאתי עבודות עם הידיים, נגיד בצק ? וגם אני לא אוכל כל מיני דברים שאחרים אוכלים. אם נגיד לילד יש נקניק או ביצה קשה. זה ריח שעושה לי רע."

"ובבית ספר?" אני שואלת.

"בתעודה המורה כתבה- יש לך רגישות גבוהה... לא הבנתי אם זה טוב או רע, היא לא הסבירה. אימא אמרה שזה טוב, כי אני רגיש לסביבה ולילדים אחרים. כתבו לי גם שאני לא משתתף בשיעורים. בכל המקצועות זה היה. השתתפתי כמה פעמים אבל אני לא אוהב, זה מלחיץ אותי, אני לא רוצה לטעות. אני גם מקווה שלא יפנו אלי סתם וישאלו מה אני חושב. אני לא יודע אם אני חייב לשנות את זה בשביל שאני אהיה תלמיד טוב."

בן אחת עשרה יושב על הכורסה הסגולה. אימא דואגת כי בזמן האחרון יש לו קושי בהבנת הנקרא למרות שלא אבחנו דיסלקציה וגם לא הפרעות קשב.

על השולחן אבנים. הוא לוקח את הרוז קוורץ הוורדרדה, השקופה, ומחזיק ביד:

"גם את ההסעות אני לא אוהב בגלל שדוחפים. אני מתרחק. גם בכיתה כשיש מכות אני לא מתערב, אבל אני יודע בדיוק מה כל אחד מרגיש. לפעמים בא לי להגיד, אבל אני מתבייש. כל הזמן מנסים לפתור בעיות אלימות בצעקות, בעונשים. זה לא מצליח ככה. יש לי חברים, אני מסתדר עם כולם. במסיבת סיום היה ילד שאף אחד לא רצה להיות אתו. אמרו למורה שאי אפשר לעבוד אתו. הוא דווקא ממש בסדר, אני עבדתי אתו. אני מרחם עליו כשמענישים ולוקחים לו את ההפסקה כי אז הוא יותר מתעצבן ואני יודע ששוב יכעסו ויצעקו עליו. גם אתי הוא לפעמים מתעצבן, אבל זה ממש לא נורא. כתבנו יחד משהו מצחיק על ראש הממשלה ושר החינוך. הייתה לשנינו סבלנות, היה כיף. צריך פשוט לדבר על איך מרגישים ואז זה קצת עושה למישהו להרגיש לא נוח עם מה שהוא עושה, אני חושב ככה, לא בטוח."

אני שואלת איך הוא מרגיש. "בסדר, קצת כואב לי הראש." הוא עונה. אני מוזגת לו את הלימונדה הקרה ושואלת אם יסכים שאניח ידיים על העיניים שלו. "לא, לא, אני באמת בסדר, סתם דיברתי הרבה ו....אני לא יודע מה אני מרגיש... מה, לא נעשה הבנת הנקרא?"

"לא היום מתוק, היום נכיר. תסכים לשחק איתי קצת בקלפים? ".

"איזה?"

"קלפים עם מילים של רגשות."

"סבבה, אין לי בעיה."

"אתה יודע, גם לי עולים לפעמים המון דברים ואני מנסה להבין מה בדיוק אני מרגישה. לא תמיד אני מצליחה, אני בעיקר מבולבלת."

"כן גם אני עכשיו מבולבל, אחרי שדיברתי המון."

בא לך לימונדה ועוגיות?

הוא לוגם ומכרסם עוגייה אחת.

החשוב מכל קורה, יש אמון בינינו, תחילתה של סחבקיה. אני מרגישה.

אני שואלת אם יסכים להוציא מערימת הקלפים רגשות שעולים לו כשהוא בכיתה.

"כן, אני אנסה."

בא לי לבכות, העיניים הטובות האלה, השיער הגולש, הניקיון, השקט והרגישות. מי כמוני יודעת.

אני מרגישה שהוא מרגיש איתי נוח למרות שאנחנו בקושי מכירים.

אולי הוא מרגיש שאני גם מה'רגישות מדיי', ילדה שאמרו לה שהיא חייבת להיות חזקה, להיות חזקה, להיות חזקה...ללמוד להתעלם, לפתח עור של פיל.

לא הלך לי, אפילו לא של פילפילון.

בא לי לצעוק:

אתם לא קולטים? זה לא שהוא רגיש מדיי, זו הסביבה שאטומה מדיי !!!

ובכלל אין רגיש מדיי, יש רגיש יותר.

הוא ממיין את הקלפים. אני מצטמררת. הרגשות מקבלים מילים, הרבה מילים.

על השולחן הלבן מצטברים חוסר ביטחון, בדידות, חרדה, פחד ובהלה, בלבול...

וכשהוא מגיע לקלף שכתוב עליו שנאה, הוא מחזיק שנייה ושם בצד. "לא, את זה אין לי."

אני שואלת אם הוא לא מרגיש לפעמים שהוא שונא כשדוחפים, מקללים, מרביצים, צועקים ומענישים. "כן" הוא אומר בקול שקט "אבל אפשר לתת לזה מילה אחרת, כי אבא אומר שלשנוא זה לא טוב."

"וטקסטים משעממים...ומבדקים ומבחנים של הבנת הנקרא?"

"כן, זה מלחיץ." הוא פולט תוך שהוא ממיין ובוחר את הקלפים.

אני רואה שהוא מדלג על הנאה, עונג, נעימות, הפתעה, תקווה... ושם אותם בצד ואז אומר "לפעמים אכזבה, אבל מעצמי, לא מאחרים."

נוספים לערימה גם הקלפים: בושה, כעס ורוגז, סבל, עצבנות ואי שקט, מבוכה. הוא מרים אלי מבט: "צריך גם דברים טובים?"

אני: "לא צריך כלום".

הוא נשען אחורה ועוצר: "יואו מלא דברים רעים."

אני שותקת, מחייכת אליו.

הוא: "זה רע נכון?"

"מה אתה חושב?"

"אני לא יודע, למה יש לי כל כך הרבה הרגשות כאלו. כואב לי הראש."

אנחנו יושבים קרוב ואני מרגישה את קשר הנשמות.

הוא: "זה בסדר שתשימי לי ידיים על העיניים."

אני שמה.

"אתה יודע, בזכות הרגישות שלך אתה יכול כל כך לעזור לאחרים, אתה מרגיש נכון?"

"כן." הוא אומר, "אני מרגיש חום."

Edit Post Text