זה כתוב בטוש אדום - יום הזיכרון

זה כתוב בטוש אדום

יום הזיכרון. חלפו שנתיים.

נכנסת לכיתה שלי, ב' 2.קטנה, מזכירה קבועה שלי: "תכתבי על הלוח יום הזיכרון לחללי צהל, ויש באחת עשרה צפירה. אם הילדים ישאלו מה זה חללים, אני אסביר. זה היה כתוב אתמול מלא בטלוויזיה ואימא אמרה לי שחלל זה מי שמת."

אני כותבת בטוש אדום.

מתחיל היום. שמה לנו ברדיו של הכיתה שירים של רשת ג'. אישית אני מתחברת לתוגה. זה מרטיט לי את הלב ופותח את הנשמה.

כל החולצות הלבנות כבר בכיתה, והמזכירה הקטנה לוחשת לי: "אפשר עכשיו?", "כן, בטח אפשר."היא נעמדת לידי זקופה: "חללי צה"ל זה כל החיילים שמתו בשביל שאנחנו נחגוג את חג העצמאות ושתהיה לנו מדינה."קטנה אחרת, היום עם צמה מוקפדת: "דוד שלי מת", ומתולתל שחרחר מוסיף: "גם אח של אבא."ושתיקה...

המפקח שלי הפיצפון, שלא נותן להעביר שעורים לא מתוכננים: "אתמול כבר עבדנו בחוברת על הדגל והסמל והעלה של זית והמנורה. גם בגן, גם שהיינו בכיתה א' ."

וואי וואי, המפקח רומז לצורך בשינוי תכנית הלימודים.

"ילדים, למה היו ויש חללים?"

רציני מתוק: "כי אנשים גדולים, חיילים מגיל שמונה עשרה עד ממש גדולים, יורים ומזה מתים, מלא מתים." וזאת שתמיד תגיד משהו: "אח"כ זה יום העצמאות. בזכות אלו שמתו יש לנו מדינה. ואז שמחים."

ככה גם אני דיברתי כשהייתי בגילם. אותם מערכי שיעור, דגל, סמל, המנון, סיפור עצוב ליום הזיכרון. מגש הכסף, דמעה, סיפור שמח ליום העצמאות, דמעה, פלאפל, במת בידור, פטישים, זיקוקים, מנגל וסוגרים ת'בסטה. שנה אחר שנה, ועוד חללים, ועוד מלחמה.

"ילדים, מי נלחם? "

ממושקפת עדינה: "חיילים."

"למה נלחמים? "

מתוק בלונדיני: "כי מזלזלים, כי אין כבוד."

וואללה חזק. אני מופתעת. כותבת על הלוח: ז ל ז ו ל -ו - ח ו ס ר כ ב ו ד.

גלויית לב עם נמשים: "זה קורה לאחותי ולי, היא מזלזלת בי ואני גם, ואין כבוד."

מצטיינת: "זלזול זה בגלל שאין סובלנות. סובלנות זה לקבל דעה של מישו אחר, גם אם היא לא כמו שלך. למדנו את זה בסיפור, ת'מילה הזאת."

המנומשת: "כן, ככה זה אצלנו, היא גדולה, מזלזלת בי ואין לה ת'סובלנות."

המפקח שלי פונה אליה (לקח לי ת'תפקיד החצוף): "תסבירי? "

והיא: "אנ'לא מסבירה עכשיו, אני יודעת שגם אימא אמרה שאנחנו צריכות להפסיק כל הזמן עם זה, כי אם נמשיך כשנהייה גדולות לא נוכל להיות בקשר."

אני במורתיות מתבקשת: "ילדים, יכול להיות שמלחמה מתחילה כשקטנים?"

קטנה, עם עיניים עצובות כאלו (גם כשהיא שמחה): "כן, יש מלחמה בלי שיורים... בין ילדים."

הברבית: "כשאין הקשבה מתחילה מלחמה."

(מאיפה היא הביאה את זה עכשיו?)

אני, דופק לי כבר הלב : "איפה עוד זה קורה, חוץ מבין אחים? "

המפקח שלובש חולצת בד לבנה בלי סמל על חולצת בית הספר (נראה לי שהוא מאשר לי ת'שיעור): "הרבה הרבה בכדורגל, שם כל הזמן זה כרטיס אדום- מלחמה."

"איפה עוד מתוקים?"

שתיקה.

לא, לא, לשיעור כזה אני לא נותנת להיתקע. נו, שמישהו כבר יושיע...

טוב אל תלחצי עכשיו, תאפשרי לה לשתיקה לרטוט, פני לה מקום.

הם רציניים היום הדרדסים, ועוד בלבן.

קטן, עם שן שעוד שנייה תיפול: "הכי הרבה זה בחדשות (מסתכל לצדדים), אני יכול עם הקלפים?"

ההיא שיושבת לידו לוקחת את המתקן שעליו תלויים הקלפים עם שמות הצרכים ושמה על השולחן שלו. "לא, שימי על השולחן העגול שכולם יראו.", והוא ממשיך: "בחדשות, תמיד שיושבים אנשים ליד שולחן עגול כזה, אימא צועקת תנמיכו ת'זבל הזה... אז רציתי ת'קלפים להגיד מה א י ן שם... (יורה בצרור) אין כבוד, אין הקשבה, אין התייחסות וגם הקלף של התמיכה והעידוד אפשר, גם זה אין.. ו...( תקשיבו טוב) ואין הקשבה עם העיניים, זה רק בכאילו, בגלל שהם יושבים במעגל הם חייבים כאילו להסתכל אחד על השני. אבל זה לא הקשבה בכלל, סתם עיניים, בלי הקשבה."

אמרתי לכם שאלוהים נכנס כשנותנים לו מקום להיכנס.

זמן עיכול.

ילדה, שהרגע חזרה מהשקיית העציצים במרפסת, בחולצה הלבנה מוכתמת בבוץ (אמא שלה הולכת להרוג אותי): "שמעתי את כל השיחה מבחוץ. זה לא רק בחדשות, זה גם בתכניות שלנו, בסדרות בערוץ הילדים, מדברים לא בכבוד, מקללים, וצועקים מלא."

המפקחון שוב פונה אליה: "אז גם שם תכף תגידי לי זה מלחמה?"היא לא עונה, מסתכלת עלי, שאני כבר אתמודד עם הפיקוח.

בכיתה נמצאת איתי סבתא מתנדבת. העדה היחידה שלי לקסם שמתרחש. שתינו בלבן ושתינו קצת בשוק.

אני אומרת: "כשהיינו קטנות, וזה היה ממש מזמן, לא היה ערוץ הילדים, היה רק ערוץ אחד עם תכניות כמו הבית של פיסטוק, שכונת חיים, בלי סודות, HERE WE ARE - תכנית באנגלית, קישקשתא, דני ודינה הולכים בדרכים... ואת הצבעים היינו צריכים לדמיין כי התמונה הייתה בשחור לבן..."

הגננית הקטנה עם הבוץ ממשיכה, מתעלמת ממני ומפרץ הנוסטלגיה: "השבוע לימדת אותנו על המילים ער ורע, ואמרת שרע זה הראשי תיבות *רק עצמי*, אז יש תכנית אחת עם ילדה שכל הזמן חושבת רק על עצמה, ועושה כל מיני דברים בלי להתחשב באף אחד. גם יש ילדות שאני מכירה, שרוצות להיות כמו השחקנית הזאת והן מחקות אותה."

הקטן גדול (היום כמו כולם בלבן, בלי חולצה של בארסה) מחזק: "נו, זה בדיוק כמו האגו בכדורגל, אגואיסט זה רק עצמי, זה רע."

רציני מתוק שהרגע סיים ספינת נייר משוכללת: "לי אימא לא נותנת לראות תכניות כאלה בכלל. היא אומרת שמה שקורה זה שלומדים מזה ורוצים להיות כמו מי שבטלוויזיה וזה מלא אלימות. אבל אח שלי הגדול מתעצבן מזה."

המפקח הקטן מסכם: "יש מלחמות בלי שיורים, גם בגדולים וגם בקטנים."

שחרחורת יפה שאוהבת לרקוד: "לי נותנים לראות מה שבא לי. אין להם זמן כל הזמן לבדוק, ואני רואה גם תכניות של אחותי עם נישוקים של גדולים."

המפקח: "מה את עושה צחוק? היום יום הזיכרון."

דממה.

מדלת צדדית נכנסת אלינו מורה שחלפה במסדרון, כזאת מהחבורה שלנו, הרגישים. קולטת את השקט: "היי מה קורה פה?"

המתולתלת עונה: "זה שיעור על מלחמות ומתי זה מתחיל."

המורה נעצרת ובקול הנעים נעים הזה שלה (היא מהזן המהפנט) אומרת: "כשיש לי בלב שלום פנימי עם עצמי (ככה שמה יד על החזה) ואני לא מוותרת עליו, אז אני אוכל לעשות שלום עם אחרים. הכל זה השתקפות, כמו שמסתכלים במראה...כשכאני כועסת, כועסים עלי בחזרה. כשאני בטוב, כולם נראים לי יותר טובים, זו דעתי ילדים." ויוצאת.

אני מחזקת: "זה בדיוק מה שהיה כשכעסתי על... (השם שמור במערכת) ואחר כך התנצלתי ושיתפתי אתכם שהיה לי בוקר קשה ובאתי עם כעס בלב מהבית וזה יצא עליו." (צץ לי רעיון לשיעור על השלכות, אבל לא עכשיו).

אחר אומר: "לי זה קורה מלא... אחרי זה מתחרטים ויש הרגשה רעה."

אני נוחתת למציאות: "ילדים, הטקס ! נסחפנו ואנחנו מאחרים."

המפקח פונה סביבו: "זוכרים ? לא מוחאים כפיים ולא צוחקים."..

קטן ביישן, שממעט להשתתף, סיפר לי אחרי הטקס, בדרך מהאולם: "פזית, הייתה מלחמה ו*רק עצמי* בטקס, ראיתי. שניים מהשורה שלפני התיישבו על הברכיים, לפניהם היו שניים שעמדו על הכיסאות, ומישהו, אני לא רוצה להגיד ת'שם, דחף אחד לפניו שעל הברכיים, והוא קיבל מכה בסנטר מהכיסא שלפניו, וזה שעמד גם נפל. כולם ראו את זה אבל אני הכי, כי הייתי מאחורה. הם היו ב- *רק עצמי* ,לא חשבו שאם הם יעמדו אז לא יראו מאחורה, הם לא היו בהתחשבות... אבל גם זה שדחף, הוא יכל פשוט לבקש, למה לדחוף?"

שאלתי אותו אם הוא מוכן לשתף את כולם, כי זה מאד חשוב בעיניי להיות ער ל-ר-ע, ל-רק עצמי הזה. הוא אמר: "לא, את ! "ניסיתי מילה במילה.

הגננית עם חולצת הבוץ: "אולי לזה שדחף, רע לו בפנים? אולי הוא לא בשלום עם עצמו..."

איך דופק לי הלב, ואני לעצמי אומרת שהמתוקים נתנו לי היום יום זיכרון. הם הזכירו לי וזה כואב, וזה עמוק. אז אני כותבת בטוש אדום: רק כשיהיה לי שלום בתוכי, עם עצמי, יתחיל יום העצמאות האמתי שלי.

​