כל אמא חייבת גומייה

כל אמא חייבת גומייה על פרק היד ( גם אם שערך קצוץ )

.

כשהייתי בת 11 התנדבתי לעזור בבית קשישים בעפולה, בגבעת המורה (איזה שם סמלי למה שהפכתי להיות). אולי שם התחלתי לאהוב להקשיב. לא הייתי צריכה להתאמץ "ללמוד" את אמנות ההקשבה, הסיפורים שלהם פשוט ריתקו אותי.

והנה עכשיו, אנחנו מתיישבות על הכורסאות הסגולות. ערב חמים בעמק חפר ואני מקשיבה לה.

היא ניגשת ישר לעניין בלי סמולטוק: "יש לי הרגשה שאני כל הזמן עושה טעויות עם הגדולה שלי. הבוקר היא באה אלי בדמעות: אימא, הדג מת !

קניתי לה אקווריום עם דג זהב. ישבתי לידה, חיבקתי אותה ואמרתי לה: אל תבכי מתוקה, אל תהיי עצובה, זה רק דג, אני אקנה לך חדש, אל תדאגי. תקשיבי פזית, באמת שהייתי אתה בשיא הסבלנות האימהית, אבל הילדה התעצבנה, אין לי מושג למה, רצה לחדר שלה וטרקה אחריה את הדלת. זה לא מקובל עלי. נכנסתי אליה ואמרתי לה בדיוק מה שאני חושבת, שהיא מתנהגת כמו תינוקת ושלא צריך ליילל ככה על איזה דג מסכן. תראי, לדעתי בגיל שלה היא חייבת כבר ללמוד לשלוט על הרגשות שלה. היא ענתה לי בעצבים: אימא תעזבי אותי! אז כמו שאומרים, הכלתי את זה ואמרתי לה שאני יוצאת לרוץ ושתחשוב קודם כל על איך שהיא מדברת אלי ואח"כ על מה שאמרתי לה... בלילה לא נרדמתי וחשבתי כל הזמן, אולי אני עושה משהו לא בסדר? יש לך איזה רעיון בשבילי? הילדה הזאת מעבירה אותי סרטים, היא האתגר שלי בחיים, בעיקר מאז שהתגרשנו, השערות הלבנות זה ממנה."

יכולתי להגיד רק שבטח מבאסת אותה ההתנהגות הזאת של הילדה, כי כאימא היא מצפה ממנה עכשיו לקצת יותר בגרות ואיפוק ושתפנה אליה בכבוד.

"ברור" היא אמרה "היא עוד לא בת-מצווה וכבר מתחילה להיות טינאייג'רית מרדנית כזאת, מעצבנת."

שאלתי רק אם היא חוששת מהתדרדרות ביחסים, ואמרתי שזה יהיה עצוב אם הילדה תלך ותיסגר בפניה עם הזמן, כמו שקורה להרבה הורים למתבגרים.

"כן, ממש. אני רואה את זה קורה." היא אמרה ולקחה טישו מהקופסה שעל השולחן הלבן. "רגשית היא עוד תינוקת למרות שהיא נראית כבר אישה קטנה. זה משגע אותי, אני ממש לא הייתי ככה בגילה, הייתי גם הרבה יותר עצמאית."

אמרתי שלפי התגובה למוות של הדג שלה, נשמע שהילדה הייתה מאד קשורה אליו.

היא אישרה בנדנוד ראש: "כן, מאז שקניתי לה אותו היא דאגה לו לאוכל בזמן, ושהאקווריום יהיה נקי עם כל מיני פיצ'פקס וחמצן. כשחברות שלה באו, ואפילו חברות שלי, היא הייתה אומרת, יש לי דג זהב, בואו תראו, וסוחבת אותן לאקווריום."

"אני שומעת אחריות." אמרתי, והוספתי : "בטח את רוצה להבין יותר, מה בדיוק עובר לילדה כמוה בראש..." כך אני.

"ברור" היא אמרה מבלי לחכות שאשלים את המשפט. זה היה מסוג הברור-ים הפסקניים האלה, שאני מכירה היטב, כשאנחנו חסרי סבלנות ומחכים כבר לתכלס.

"אוקיי, אז תכלס. מתאים לך לדמיין קצת איך זה להיות היא, בגילה, אחרי כל מה שהיא עברה? תהיי שנייה הבת שלך. את יכולה לחקות אותה? תנסי לדבר אלי בקול שלה ועם המימיקה שלה... קצת צחוקים לא יזיקו לנו."

היא נכנסה מיד לדמות המתבגרת: " זהבוני הוא חבר שלי, הגולדן בוי שלי (צוחקת) הייתי מסתכלת עליו שעות וחושבת מה הוא חושב שם במים, מה הוא מרגיש, איך זה להיות דג..."

אני: "וכל יום דאגת להאכיל אותו כאילו שהוא היה קצת הילד שלך... אולי גם בדקת שהבועות של האוויר ממשיכות לזרום ושהאקווריום נקי והמים צלולים וחשבת אולי לקנות דברים מדליקים שיהיו שם על החול...? אני חושבת שהיה לך נורא חשוב לדעת שהוא בריא וטוב לו... נכון? "

נדמה לי שצבע הפנים של אימא שלה שמולי משתנה. אולי משהו קרה כשהזכרתי את הגוון האימהי שקיים בילדה שלה? היא ממשיכה לענות לי כשהיא ב'דמות' אבל כבר בטון אחר, בלי שום נימה של פרודיה: "כן, אפילו ביקשתי שנביא לו בת זוג, שלא יהיה שמה לבד. הוא נראה לי עצוב כזה, קטן, בודד."

אני: "את באמת אהבת מאד את הזהבוני שלך. זה בטח היה לך שוק כשמצאת אותו פתאום מת, הפוך במים."

שתיקה.

היא נשענה אחורה: ""וואוו, זה מדהים. איך בא לי ללכת ולעשות אתה את זה, ככה לדבר, ככה להבין אותה... יואו איזה מגעילה אני."

נתתי לה קוקיה ורודה עם נצנצים שהייתה על השידה. " 'סתכלי, גם לי יש אחת כזאת, פטנט נגד רגשות אשמה. תענדי אותה כמו צמיד, וכל פעם שאת קולטת שאת תוקפת את עצמך רגשית עם מחשבות שכאלה, תמשכי בגומייה. תזכורת, אחחחחח ! זה כואב טיפה, זה מעורר, זה מזכיר וזה גם מצחיק קצת ונותן דווקא תחושה של שליטה. מה דעתך על הלקאה פיזית קטנטונת רק כדי לזהות הלקאות נפשיות? (אני רואה את המבט המופתע שלה מההצעה הביהביוריסטית שלי) תשמעי, את לא האימא הראשונה ולא האחרונה שמאשימה את עצמה. בסוד אני אגיד לך שאני אלופה בייסורי מצפון, והאמת, אני מאמינה שהילדים שלנו מרגישים את הערעור הזה שבתוכנו, האימהות, את ההצלפה הפנימית, וסולדים מזה. הם זקוקים לעוגן אוהב, לא?"

בלי להגיד מילה היא עונדת את הקוקיה על פרק היד ליד שעון מעוצב: "רעיון מגניב לאללה, אבל אני הולכת לקנות לי אחת שחורה ובלי נצנצים."

"קוקיה בוגרת אה? לא ילדותית כזאת." אני אומרת ושתינו צוחקות.

***

בפגישה השנייה כבר נתתי לה שיעורי בית (בכל זאת אני מורה ולא פסיכולוגית מדופלמת). היא הסכימה ברצון לכתוב לעצמה מקרים שמבחינתה הסתיימו לא כמו שהייתה רוצה. הקוקיה השחורה עשתה שעות נוספות. למדנו יחד המון.

אז אם מעניין אתכם ויש לכם עוד כוח לקרוא, הנה מקרה אחד, עוד שיחה מהמפגשים שלנו. אם אתם קוראים אותי קבוע ב'חינוך מואר' אתם יודעים שאני זוכרת דיאלוגים ממש מילה במילה. פעם חשבתי שכולם ככה. מסתבר שלא.

"הייתי ממש בסדר", היא אמרה. "אין לי שמץ למה זה שוב נגמר בצורה הזאת. הילדה מאבדת דברים בלי הפסקה. אתמול חזרה מבית הספר עם- 'אימא, גנבו לי ת'קלמר'. אוקי, ניסיתי להיות קול לגמרי, כמו שתרגלנו פה. את יודעת שאני תלמידה ממושמעת ומתאמנת על זה גם בעבודה ובשיחות עם עמירם (האקס שלה). אז זה מה שעשיתי- לקחת נשימה לנשמה כמו שאת אומרת, לספור עד 10, לרכך את הלב ולא ישר להתנפל, לא שזה כל פעם מצליח לי. הקיצר, הפעם אמרתי לה רק: "את בטוחה שלא פשוט איבדת אותו?" זה בסך הכל מה ששאלתי. היא ישר התחילה עם ההמצאות והתירוצים שלה: "לא, ראיתי אותו לפני שעור ספורט על השולחן..." אמרתי לה פשוט- למה ציפית כשאת משאירה ככה את הדברים שלך שכל אחד יכול לבוא ולקחת? זהו, זה כל מה שאמרתי. אז עוד פעם היא עשתה לי סצנה ילדותית של נעלבת, ועוד פעם בכי ועוד פעם טריקת דלת. בתחילת השנה אמרתי לה אלף פעם, כשאת יוצאת להפסקה, תכניסי ה כ ל למגירה, תהיי קצת אחראית. תמיד רק לה הכל נעלם. אני מדברת אתה יפה, תאמיני לי, ממש מנסה להבין אותה, להיות אמפתית ולהסביר לה ברגוע, והיא עם החוצפנות הזאת של "תעזבי אותי בשקט, אין לי כוח." וכל הסגנון המגעיל הזה. אני בחיים לא העזתי לדבר ככה לאימא שלי למרות שלא הסתדרנו. אמרתי לה שהיא כפוית טובה ושככה לא נתקדם לשום מקום... מה אני אעשה, נפלט לי. אוף, פזית, אני מיואשת מעצמי, אני כל כך מנסה להיות אתה בסדר ולהתקרב ולא מצליחה, איזו אימא גרועה אני."

אני מציצה לעבר הגומייה השחורה. אופסיק, היא קולטת. הצלפונת מהירה. אייייי...!

על הלוח המחיק שליד ארונית הספרים הלבנה שלי כתבתי לכל האמהות תזכורת בטוש ירוק: 'בלי הלקאות עצמיות. נקודה.' בד"כ פעם אחת מספיק כדי להתעורר.

אנחנו עוברות לישיבה מזרחית על השטיח הכחול. חושך בחוץ. העששית כתומה, הנר מהבהב, התה עם נענע ולימונית מהגינה. משחקי התפקידים הקטנים האלה עושים משהו. לא עם כל אחד זה מתאים אבל היא נהנית מהמחזות שכאלה. סיפרה לי שרצתה להתקבל לתיאטרון צה"ל וזה לא יצא. נהייה לנו חיבור משמח, הרבה צחוקים.

הפעם התחלפנו בתפקידים. זו אני שמחקה את הילדה שלה (את הסטייל אני מכירה אבל למדתי ממנה כמה ניואנסים מגניבים) : "אימא גנבו לי ת'קלמר החדש שקנית לי..."

מה אני אגיד לכם, האימא הזאת תלמידה מצטיינת. אנחנו מתרגלות אמפתיה כנה, לא מניפולטיבית: "וואי, וואי איזה באסה שגונבים לנו ודברים שלנו נעלמים, זה מטריף ת'שכל...בטח אהבת את הקלמר הזה, אה? בואי תני חיבוק." (הפנימה בגדול).

אני מחבקת אותה וממשיכה בבכיינות בקול הכי ילדותי ומעצבן שלי: "אימא אני נשבעת לך, השארתי אותו על השולחן לפני שיעור ספורט... אני רוצה ללכת למנהלת להתלונן, זה בטוח לא קורה רק לי."

היא ממשיכה בתרגול: "זה רעיון מצוין מאמי. האמת זה עושה לי הקלה שאת לא מוותרת, שאת כזאת בוגרת."

אני ממשיכה אותה בשוונג: "ויודעת בדיוק מה את רוצה, וחושבת לבד על פתרונות."

שתיקה.

אני שומעת את הגלגלים בראש שלה וקולטת בו זמנית שהיא יצאה כבר ממשחק התפקידים המאולתר שלנו. הנה זה נוחת. היא אומרת בשקט בשקט: "אולי בעצם היא לא באמת צריכה את העצות שלי... נראה לי שהיא באמת יכולה לתת לעצמה עצות מצוינות. אני מרגישה פזית שמה שאנחנו עושות פה מתחיל לחלחל. הנה דיברתי עכשיו גם על מה אני מרגישה וגם התחלתי לחזק את הערך העצמי שלה במקום לבקר ולהאשים."

שתיקה של שמחת הגילוי ותה צמחים.

יש אצלנו במושב איזו ציפור לילה שמשמיעה מדי פעם קריאות קצובות.

שקט. אין שום צורך בסיכומים והבנות, גם לא ב'העצמה'. רק חיבוק פרידה חרישי ולילה טוב.

לפני שאני נרדמת מתנגן לי: "אם, אם רק תביני אם רק תאמיני, זה לא בשמים, הושיטי ידיים, אם......."

Edit Post Text