דברים שהיא לא כל כך אוהבת

נכנסת המתולתלת, שותקת, נצמדת לאימא.

"בואי נשב." ככה אימא, "אני נשארת אתך כמה שתרצי."

כמו עם הרבה קטנים אחרים, גם מאימא ביקשתי שהילדה תביא דברים שהיא 'לא כל כך אוהבת' מבית ספר.

הביאה את כל החוברות, חשבון, שפה, מדעים, וגם את הקלמר האדום שאהבה בתחילת השנה ועכשיו היא כבר שונאת.

אני: "את רוצה שאימא תישאר איתנו?"

היא מהנהנת בראש מלא תלתלים בהירים.

"יואו, הבאת לפה את כל הביצפר." ככה אני.

היא: "אמרת שאני אביא מה שאני לא כל כך אוהבת..."

מבוישת, מסתכלת על אימא לקבל אישור. אימא מהנהנת, מחבקת אותה: "נכון, ככה פזית כתבה לי."

אני: "אז מה את מספרת על כל ה-'בצפר' ששמת לי פה על השולחן?"

היא מרימה את הכתפיים. לא יוצאות לה המילים. אני מתחילה לדפדף ומפטירה: "ספרי לי קצת...".

"אין מה." היא אומרת.

אני: "את רוצה שאני אנחש?"

היא מחייכת, מרגישה ששתינו חולקות ב'נטל'.

אני: "זה... הרבה דפים כתובים... יש פה קצת ציורים... או-אה, יש הרבה שאלות ו... (אני מדפדפת בחוברת וממשיכה לשקף בשוויון נפש של חוקרת) כאן יש תמונות של בעלי חיים וציור של ילדים. זה מה שאני רואה, ואת?"

שוב עיניים על אימא לאישור.

היא: "שכל הזמן אנחנו עובדים בזה, וגם אני טועה מלא, הנה תראי כמה מחקתי... והרבה אני נשארת בהפסקה, ותמיד יושבת איתי הסבתא הזאתי לעזור לי... וזה ככה הרבה שעות לחשוב."

אני: "מה זה בדיוק לחשוב?"

היא: "זה לחשוב טוב טוב עד שמבינים."

אני: "וזה נעים לחשוב?"

"לא !!! (היא עושה עם הראש. שוב התלתלים הבלונדיניים האלה) זה לא נעים. אני לא טובה בלחשוב. הראיתי לך שהרבה אני מוחקת וזאת שיושבת לידי בכלל לא מוחקת, גומרת הכל ראשונה ותמיד מספיקה לשחק."

אני: "וואללה, הבנתי (אני לא עושה מזה עניין גדול ולא נותנת 'אמפתיה' במילים) אז תגידי, למה בעצם באת אלי מתוקה?"

היא: "שאימא תגיד."

אני: "אימא, למה?"

אימא מסתכלת עליה, מחייכת, מדברת לאט: "לחזק. קריאה, כתיבה וחשבון, כי קשה לך בזה."

הקטנה עושה כן עם הראש. אני חוזרת על דבריה של אימא, רק כדי לבחון טוב טוב את הפנים המתוקות האלה: "לחזק את הקריאה, הכתיבה והחשבון."

בעיניים שלה אני רואה את הפחד ושאף אחד לא יגיד לי שלא.

אני: "בא לך שנלווה את אימא לחדר (חדר ההמתנה שלי) ונשחק קצת?"

היא: "נשחק?" אני: "כן. משחקים פה."

שוב עיניים לאימא לאישור.

אימא: "בטח מתוקה, אמרתי לך שבפגישה ראשונה תעשו דברים כייפיים."

אימא הלכה לחדר. בהזדמנות הראשונה אשתף אותה שזה לא רק בפגישה הראשונה.

אז ככה. ניגנו על כמה כלים, דפדפנו בספר בישול, הרחנו צמחי תבלין מהגינה, קלענו למטרה, שיחקנו כדורגל יד, אני שרתי, היא תופפה, אח"כ התחלפנו, היא שרה ואני תופפתי (לא משהו). התחילו צחוקים. הספקנו המון כי יצאנו מסופקות.

ואז לפני שיצאה אמרה: "בפגישה הבאה זה לימודים נכון?"

שוב צל הפחד.

(ביני לביני אני אומרת- לא, את זה אני לא מאפשרת פה)

אני: "תסכימי שנלמד כאן איך נהנים? כמו שעשינו היום?"

היא צוחקת: "את יכולה להגיד את זה לאימא?"

אמרתי לאימא.

בערב טלפון: "פזית, את חושבת שתצליחי ללמד אותה, לחזק אותה במקצועות לקראת שנת הלימודים?"

שוב ענני הדאגה. טוב, ככה זה אימא. מי כמוני יודעת.

אני: "ברור שנחזק. אז קודם נסתום את החור בקערת הערך העצמי שלה. ואני מרגישה שנלמד דווקא 'לא לחשוב' אלא לעשות יותר שלום עם עצמנו, משם היא כבר תשלים את החסר לה. וניגמל קצת בשלב הזה מחוברות. קודם כל ליהנות, כמו שאמרתי לה."

אימא: "סומכת עלייך."

אני צוחקת: "אל תדאגי, היא גם תלמד 'לחשוב' ולהתייעץ עם עצמה, כי 'לחשוב' זה בכל רגע נתון לברר ולהרגיש מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. ולחשוב זה גם להתחשב. ולהתחשב זה לאהוב."

אימא צוחקת: "אני חושבת שאני עוד לא ממש מבינה, אבל אני מרגישה נוח עם מה שאת אומרת. זורמת אתך."

אני: "הכי חשוב. זה מה שלומדים פה. להרגיש נוח ולזרום ולהתגבר. וגם אני לומדת, את יכולה להרגיש?"

היא: "אני חושבת שכן."

אני: "וזה נעים לחשוב?"

שוב היא צוחקת: "ככה כן."

Edit Post Text