"מתי תקשורת "אלימה" היא תקשורת מקרבת יותר מ"תקשורת מקרבת"

‫אין מה לעשות, את הפוסט הזה יש לקרוא שוב ושוב. צריך לישון על זה.

מתי תקשורת "אלימה" היא תקשורת מקרבת יותר מ"תקשורת מקרבת"?

***

היא: "אני מנסה לשכנע את בעלי ללמוד את השיטה ל"תקשורת מקרבת" אבל הוא לא מתעניין. אמרתי לו שזה מאכזב אותי כי יש לי צורך ביותר חיבור ושפה משותפת במשפחה, אבל הוא אומר שהוא פשוט לא מתחבר. גם תטא-הילינג, N.L.P וקונסטלציה משפחתית לא עושים לו את זה. שלא תחשבי, בעלי אדם מקסים וטוב לב אבל מאד ארצי. מאד. מה שכן, הוא הסכים שנשלח את הילד אליך לעזרה בגלל הקשיים שלו, אפילו שמח. האמת, הפתיע אותו שבקשת להיפגש עם שנינו ובכלל לא לראות את הילד בשלב הזה. הוא ביקש ממני שאגיע לבד ושאולי בפעם הבאה יצטרף אלי. רק עוד אגיד לך שממש לפני שבאתי, הילד התעצבן כשביקשתי ממנו לסיים את שיעורי הבית ואמר שלא בא לו בית ספר ומשעמם לו והוא לא רוצה ללכת יותר וחצי בכה. לפני שהספקתי להתחבר אליו, לתת לו אמפתיה על הכאב שלו, ולאפשר לו להביע רגשות, בעלי אמר לו בשוויון נפש ששיגע אותי (היא מחקה אותו)- יאללה, חלאס ברברת ברשת, תפסיק לקטר וליילל, מה אתה ילד קטן? אתה הולך לבית הספר ועושה שיעורים כמו שצריך ומתמודד, שמעת?"

אני: "וואללה. ומה קרה?"

היא: "הוא רץ לחדר שלו וטרק את הדלת. נחנקתי. ככה סותמים לילד את הפה? מחר אני מתכננת לעשות שיחה מקרבת גם עם בעלי וגם עם הילד. בשבילי הפרויקט הכי גדול זה הילדים.... מה את אומרת פזית, איך לגרום לשניהם להגיע אליך? עם כל הידע שלי והסדנאות, משהו עדיין לא מסתדר. אני יודעת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד."

אני: "עזבי אותם בינתיים. אני שומעת הרבה דברים במה שאת משתפת ובטח נדבר על הכול. הפתיחות שלך ללמוד מרגשת, אבל תני לי קודם לשאול אותך משהו. בתחושת הבטן שלך, למי הילד יותר קרוב, אליך או אל בעלך?"

היא בולעת רוק: "טוב, בכל זאת הוא בן, אז הוא יותר קרוב לבעלי. את יודעת הם בכדורגל ובונים דברים וספורט אתגרי... "

אני: "אז עם כל ההשקעה שלך בהתפתחות רוחנית ובלימודי תקשורת מקרבת, משהו שאת מ א ד רוצה לא קורה."

דמעות.

עכשיו יוצאת ממני האמפתיה במילה אחת: "באסה."

היא מנענעת את הראש ונאנחת: "זה כל כך מתסכל. עם כולם תקשורת מקרבת עובדת לי ודווקא עם הכי קרובים לי, במשפחה שלי, אני לא ממש מצליחה. ועוד לא סיפרתי לך כלום על הבעיות עם הבת הגדולה שלי."

אני: "הכול טוב. טוב לראות וטוב לכאוב כשזה מצמיח. אם את מדברת על להפנים את שפת הלב ולהבדיל אותה משפת השכל, את יודעת כמה פעמים ביום אני מועדת? הרי מה שמשפיע על בעלך ועל הילדים היא האנרגיה האנושית שמעבר למילים, נכון? החום, הפשטות, ההומור, האיזון הפנימי המסתורי הזה שבין איפוק לשחרור, מתי לוחצים על הברקס ומתי נותנים גז.... אז השאלה היא תמיד- לא מ ה את אומרות אלא א י ך. ואלה איכויות דקיקות שיכול לקחת שנים, גלגולים, והמון משברים מצמיחים כדי להיות אותן. אז גם לדעתי מגיע למארשל רוזנברג (מפתח N.V.C) פרס נובל לשלום ומרגישים את ההשראה והענווה שלו בעיקר בוידיאו-ים ביוטיוב ובפשטות הכתיבה שלו. השראה של בהירות וחמלה אפשר למצוא גם בשיחות של טיך נאהת האן, אם את מכירה את המורה הבודהיסטי הזה, אקהרט טולה, הנתיב להתמרה...ויש עוד מורים ורבנים והוגים שכבר השתיקה שלהם יכולה לחולל השראה, כי הם לא מעבירים רק אינפורמציה שכלית. השכל הוא הרי חרב פיפיות."

היא: "למה את מתכוונת?"

אני: "את רוצה יחסים חמים או קרים?"

היא: "ברור, חמים."

אני: "אז תזכרי שהשכל מקרר וחותך. לפעמים בזמן חיכוך כשהרוחות מתלהטות, המחקר הקר והמנתח יכול להציל מערכות יחסים, אבל הדרישה הפנימית בתוכנו להתנסח נכון ומדויק גם עלולה לכווץ את הלב. ובלי שחרור אין רוח."

היא שותקת, ואחרי אולי חצי דקה: "אף פעם לא ממש חשבתי על זה ככה."

אני: "תודה. תודה שאת נפתחת. איזה חיים קשים יש למי שלא מאפשר ללב שלו להתרכך. (שתיקה מרגיעה מגיעה לחדר)

אז זה בסדר שאמשיך? (היא מהנהנת לאשר) גם אני לא מפסיקה ללמוד, אבל מודעת לזה שבכל לימודי השיטות להתפתחות רוחנית יש Catch. את יודעת מהו? (העיניים שלה מתרחבות) הרצון הנאצל להתפתח ולהגיע ל'הארה' וחיבור לעולמות עליונים או לצדיקות עלול להפוך למה שקוראים לו פרויקט העצמי. ואחד ביטויים שלו הוא בהתכוונות המיסיונריות שיושבת על שיפוט כמו- אני באור ובעלי היקר וה'ארצי' בחושך ועלי לפקוח את עיניו ולגאול אותו מהחשיכה."

אני שומעת את הבום בלי שהיא מוציאה מילה וחושבת לעצמי (בלי שאני מוציאה מילה) שהיהירות שבתחושת הבעלות על כלים וידע, מסריחה ומרחיקה את כולם במהירות.

"אז עוד שאלה, כשאת מתכננת לגביהם "שיחת התקרבות" את ערה למאמץ להנדס אותם?" ככה אני.

צחוק משוחרר.

היא: "יש בזה משהו."

אני: "ואת יכולה להרגיש גם שהתקשורת ה"אלימה" כביכול שתיארת מצד בעלך כלפי הילד, זורמת ממנו באותנטיות, בישירות ובספונטניות? "

היא: "נכון, אני מרגישה את ההבדל. אני מודה שעם הילדים אני קצת הולכת על ביצים."

אני: "תודה כל כך על הכנות. וכשהאיש שלך אומר לילד- תפסיק לבלבל את המוח ! זה בא אצלו מלב אכפתי ולא ממקום שונא וקר שדואג רק לעצמו, נכון?"

היא: "בטח, בטח."

אני: "אז התקשורת של האיש שלך, שלפי כל כללי 'השיטה' ו׳השפה׳ היא למראית עין אלימה, למעשה דווקא עונה על צרכי הילד במנהיגות אוהבת ואולי אפילו בתמצות ישיש בשיפוטים. ולעומת זאת את, זו שמתאמנת על הנוסחאות הלשוניות הארוכות במאמץ להיות 'טובה ומוארת', מתאפקת וחוסכת בשבט הלשון שלך. אז כשאת לא גוערת בו מתוך פחד לפגוע ולהיפגע, בתוכך, את בעצם נוטרת, כלומר שומרת בלבך זרע של שנאה שמורכב מכעס, אכזבה, פחד ותחושת חוסר אונים. צריך לעצור ולהרגיש את זה ביושר ולא מיד להכחיש. זאת שנאה משולשת, גם כלפי הילד, גם כלפי עצמך וגם כלפי הקשר ביניכם ולכן כתוב: חוסך שבטו שונא בנו."

היא: "מזעזע אותי אפילו לחשוב על זה."

אני: "מעולה. אז רק תבדקי אם את נבהלת מזה שהילד מתעצבן על הגבול שאבא שם לו בתקיפות. תרגישי, אולי באופן נקודתי הוא מתרחק ומתנתק אבל זאת רק ירידה לצורך עליה? הרי בעומק גם הילד רוצה וזקוק להיגמל מקיטורים ולכן הנשמה שלו מודה לאבא על ההתכוונות שהיא מעבר לרובד של השפה ובחירת המילים. בדרך כלל אני מקבלת חררה מהמלאכותיות שבתקשורת שאמורה להיות אמנות והפכה למלאכה עם אוסף של שטאנצים שכליים. וכן, אני ערה לשיפוטיות המודעת שבי ואין לי ראש לפרט לך עכשיו תצפיות, רגשות, צרכים ובקשות ע"פ המודל. עצם הדאגה שבלבנו להתנסח 'כמו שצריך' תוך הקפדה על 'כשר' לעומת 'טרף', מטריפה במיוחד את מי שמכיר אותנו טוב. אם הוא חש, או מפרש שאת מתרגלת עליו ואת לא האימא ה׳רגילה׳ שלו, הלך עליך."

נדמה לי שהיא מחליפה צבעים. שוב דמעות. "הגדולה שלי אומרת לי הרבה פעמים שאני בלתי נסבלת עם כול התקשורת המקרבת שלי והאמת היא, שככל שאני מנסה לתת לה אמפתיה זה עוד יותר משגע אותה. כנראה שאני פשוט עוד לא מספיק מאומנת, כי עם אנשים אחרים זה יותר עובד לי, בדיוק כמו שאמרת."

אני: "הרבה יותר ישר זה להגיד לה-תקשיבי, אני רוצה לנסות לתרגל אתך משהו כי משהו מטריד אותי וכואב לי. מתאים לך? ועוד נקודה לחשוב עליה. אולי כשבעלך גוער בילד, דורש ממנו ושותל אותו במקום, הוא דווקא מעניק לשתיל הרך שלכם שורשים של בטחון ויציבות? ולעומת זאת כשאת התלמידה ה'נאורה' מנסה לבקש ולא לדרוש, זאת אומרת לתת לו את הזכות לסרב ואת החופש לערער על דבריך, את זאת שגורמת לו לערעור ופוגמת בערך הסמכות שהוא זקוק לה. יש סיכוי שזה המצב במקרה הספציפי שלו? לא כהנחיה גורפת."

היא: "וואו. אני צריכה זמן לעכל את כל מה שאני שומעת. בכלל לא חשבתי שנדבר על זה. הייתי בטוחה שאשמע ממך מה לעשות עם הילד."

אני: "אני מודה לך שאת שומעת מתוך פתיחות לעוד פרספקטיבות. רק תראי שהנחת היסוד שלמדנו שכל אחד זקוק למשא ומתן, זה לא רק עתיר זמן ואנרגיה אלא שלעתים קרובות זאת הנחה שלא תופסת מול הילדים, כי אין שם במוח הצעיר עדיין בשלות קוגניטיבית. אני מאמינה שהילד שלכם, פרויקט חייך כמו שאמרת, כרוך יותר אחרי אבא שלו בזכות האנרגיה הישירה, הטבעית והבלתי אמצעית שלו, והרבה עשייה משותפת ושמחה, בעוד שאת משתמשת באמצעי הלשוני שלמדת, אמנם כלי נפלא שגם אני מעבירה, אבל בעצם רק

א מ צ ע י שעומד ב א מ צ ע וחוצץ ביניכם. זה עצוב כי האחיזה בכלי לא מאפשרת לתכלית להתממש. ואין לי ספק שהכלי יקר וחשוב לעבודה פנימית של התבהרות."

היא חצי צוחקת חצי בוכה: "אני באמת נורא מתוסכלת. את צודקת שאני מתרגלת עליהם, עכשיו אני רואה את זה וזה מגעיל."

אני: "נפלא. למדתי פעם את המשפט- מי שנגעל ממשהו שהוא מגלה בתוכו- נגאל. נגאל כשהוא מפריד את זה ממנו. בלי השבירה הפנימית הזאת אין סיכוי לשינוי אישי. ואגב, בעניין התרגול שבאמת נזקק ביותר, אמנים יודעים שתרגול בחדר החזרות חיוני, אבל נגן שמתרגל טכניקה ע ל הקהל, הורג גם את המוזיקה וגם את עצמו, כי הוא אף פעם לא יצא מהקונצרט בהתרוממות רוח. ורק הרוח מחברת, החומר מפריד גם כשזה חומר הלימוד של המודל. את יודעת, צריך להניח בצד, לשכוח את האומנות (בשורוק) כדי להגביה לאמנות. במקרה הזה, לשכוח אומר לבטוח שהייתה כבר הפנמה ותשומת לב לא מתבזבזת על תשומת שכל."

היא צוחקת: "תשומת שכל... את מספרת לי. ניגנתי חליל בתזמורת צה"ל. אבל בסוף אני לא מלמדת היום מוזיקה אלא ספרות ותנ"ך."

אני: "אז בא לך לדבר על סיפור גן עדן?"

היא: "איך זה קשור?"

אני: "בתקשורת מקרבת התאמנת בטח בניחוש אמפתי, נכון? למדנו למקד את אור תשומת הלב שלנו ושל הזולת דרך ארבע עדשות כדי ליצור שביל של נקודות הסכמה. העדשה הראשונה- בודקים לאיזו התרחשות הצד השני מגיב, השנייה- מנחשים אילו רגשות עולים בו, השלישית- מנחשים מה הצורך הדומיננטי שלו שלא מסופק בסיטואציה, ובסוף מנחשים מה ואיך לבקש מבלי לדרוש כדי להתקדם לעבר סיפוק הדדי של צרכים, WIN-WIN. הכול התמקדויות למען התקדמויות."

היא: "בדיוק. את ארבעת השלבים האלה, צעדי הריקוד של הג'ירף, אני ממש זוכרת טוב."

אני: "אז תסתכלי על הניחוש כעל נחש. והנחש נח וחש, נח וחש. מתקדם על הקרקע ע"י התפתלות ימינה ושמאלה בסימני שאלה. אבל אנחנו רוצים קצת שכל ישר, לא?"

היא חצי צוחקת. גם אני.

אני המורה: "היכולת 'לנחש נכון' גם מפתה מאד כי יש בה המון כוח ושליטה על הזולת. אבל שמת לב אולי שלנחש יש דם קר? ושהלשון שלו מפוצלת? אפשר הרי להתייחס לעולם הפנימי של הזולת בכבוד, ברגישות אוהבת ובחום ואפשר לעומת זאת בדם קר, במניפולציה ארסית כמו של פוליטיקאי או נוכל שמנצל תמימים דרך פריטה על מיתרי הרגשות והצרכים העמוקים שלהם. כשמנהיג מרושע קולט שהעם זקוקים לפריקה של זעם, הוא ייתן לו שעירים לעזאזל, יהודים למשל, או ערבים... וייטול מהם את אנושיותם."

. היא: "אני עדיין קצת בהלם מהלשון הכפולה של הנחש."

אני : "טוב, רק לזכור שיש גם נחשים 'טובים' לאדם וכל הבריות קשורות לאיזון האקולוגי. את בטח יודעת שהסמל של ארגון הבריאות העולמי של האו"ם וגם של חיל הרפואה של צה"ל, הוא נחש שכרוך סביב מטה ישר, סביב נס. בלי היושר הפנימי הזה, אי אפשר להתנוסס ולהתעלות באמת. זה גם נחש הנחושת שכשבני ישראל במדבר הסתכלו עליו הם נרפאו בדרך ניסית מנשיכות הנחשים והשרפים. סיפור סמלי מדהים לא? כל החיים אנחנו מנחשים ומנחשים במאמץ לדעת, וככה גם מגורשים מעולם התמימות של גן עדן ונופלים לעולם הפירוד, בניסיון השווא שלנו לאכול מפרי עץ הדעת כדי 'להיות כאלוהים יודעי טוב ורע."

היא: "וואו, וואו, למדתי ולימדתי את זה אבל אף פעם לא בעומק הזה ובטח לא חשבתי על כל המשמעויות בעברית המדהימה שלנו וגם לא על הקשר לתקשורת מקרבת. אני חייבת לרשום את זה."

אני: "אל תדאגי, אם את מרשה לי אני אעלה את הדברים האלה מתוך כמה פגישות שלנו במרוכז כפוסט אחד בדף הפייסבוק שלי. ואל תחששי, הפרטיות שלך לא תיפגע. אני תמיד תמיד תמיד מטשטשת את הדמויות."

היא בחיוך: "אני מעריכה את זה מאד."

***

ואני מעריכה מאד את הקוראים שהגיעו עד כאן. תודה לכם שותפיי לדרך.

ᐧ ᐧ

Edit Post Text