אני עמוסה בטירוף

אני עמוסה בטרוף.

בת ה-8 : "תקשיבי, אני לא יכולה לבוא לעזור לך, אני עמוסה בטרוף."

ביקשתי ממנה להצטרף לאחת ההשתלמויות שאני מעבירה למורות בשיטת "יסודות" ברוח חינוך מואר.

"וואי, באסה." ככה אני, "אני צריכה אותך ממששש. אולי בכל זאת? זה בזום, יאללה, רק כמה דקות, מה אכפת לך."

"לא פזית, ממש לא. אני עמוסה, אמרתי לך כבר."

"אז תוכלי אולי רק לספר לי על דברים שאנחנו עושות כאן שעוזרים לילדים ועל כאלה שלפי דעתך לא?"

"כן, זה אין לי בעייה. נגיד לדעת שהילד צריך הפסקה. אם הוא אומר שהוא צריך- אז ישר לתת לו, לא להתחיל להגיד לו אחר כך, או תעשה רק את זה.

אם הוא אומר, אז זה מה שהוא צריך, שפשוט יתחשבו. זה גם מה שאת אומרת הרבה- לסמוך עליו. למשל שאם הוא לא טועה בכמה דפים ויש עוד דפים, אז הוא יכול לדלג, כי את זוכרת שאמרת שלא חייבים הכל."

"כן, אמרתי."

"אז זהו. זה טוב שהילד כבר מרגיש שאין לו טעויות בזכוכית מגדלת והוא כבר בטוח, ואז מתקדמים."

("זכוכית מגדלת" בשיטת יסודות הוא ציור שמסמן לתלמיד לבדוק את עצמו בכוחות עצמו.)

אני מישירה מבט אל עיניה החומות, הגדולות: "ואני, מה התפקיד שלי?"

היא: "התפקיד שלך זה להקשיב לו, ואם את רואה שילד נותן לצליל לברוח, להגיד לו ככה בקול מצחיק -אופסיק צליל ברח, כמו שאת עושה...

פזית, את רושמת כל מה שאני אומרת? כי אני לא אהיה בהשתלמות."

"כן, כן" ככה אני. " ומה עוד ילד צריך ממורה?"

"שלא תלחיץ !"

"אוקי, ואיך אני מלמדת מורות לא להלחיץ?"

"זה לא בעיה. ילד שהוא לחוץ, הוא בכלל לא ירצה לבוא אלייך. אמא שלו כבר תגיד לך ואז תביני ותשאלי אותו: אתה לחוץ?"

"אולי כדאי שמורה תשאל אם ה י א עושה משהו מלחיץ?"

"כן, כן, זה מעולה !!"

"את נלחצת גם ממני לפעמים?"

"אני עכשיו לא בלחץ' אני רק 'עובדת קשה' (ביטוי שלי) כי אני רוצה להצליח לקרוא לבני דודים שלי. אז בארבעים דקות אני ממש מרוכזת, נכון?"

"נכון ממש."

"אבל אחרי זה יש לי את ה'דאס' (חומר פיסול מתייבש באוויר) והצביעה עם הערבובים שאני עושה ואת קצת עוזרת אם צריך. , אז ככה אין לי בעייה."

"ואיך את מרגישה שההתקדמות שלך?"

"בהתחלה לא כ"כ התקדמתי, כי לא הייתי יכולה את כל הארבעים דקות, ועיצבן אותי לעבוד."

"ועכשיו?"

"עכשיו התרגלתי כי עשינו את זה לא כל כך מהר וצבעתי באמצע בשביל להתרכז וגם שעשינו תור תור ועשית טעויות בכוונה שאני אתקן אותך...

מה, פזית, גם את זה את רושמת?"

"כן, כן, הכל. את יודעת, קשה ללמד את זה." -ככה אני.

"כן, אני מבינה." מאשרת המורה הקטנה. "אבל את יודעת, זה חשוב שיבינו את הילד, ושהוא לא סתם אומר, נגיד, שהוא חייב הפסקה ומשחק. וגם שלא יגידו ככה מהר מהר עם המשחק וההפסקה, ולא שהמורות יחליטו על איזה משחק שעובר מהר, ושיהיו שם בחדר הרבה דברים כייפים , זה חשוב, כל מיני משחקים ויצירה וגם עם כדורים וזה... "מה פזית????"

היא מסתכלת עלי, לוקחת נשימה עמוקה (קלטה שנשאה נאום חוצב להבות )

"מה, מה??"- ככה אני. כנראה שקעתי למחשבה, לתובנה הכי בסיסית :

זה אף פעם לא מה אני נותנת, זה תמיד, תמיד, איך הצד השני מקבל !

את זה צריך ללמוד. על זה להתאמן. התעניינות עמוקה. הֶרְגֵּשׁ הזולת.

איזה שיעור בקבלה נתנה לי זאתי.

"אני מקשיבה לך." אמרתי. הזדקפתי.

היא ממשיכה: ״את זוכרת שבאתי פעם והראית לי את ה'חנות' שלך?

(ככה אני קוראת לפעמים למקום שלי. חנות=מרחב של בחירה) ואז אמרת שלילדים יש צרכים ושהכי חשוב להקשיב לצרכים ולבדוק ביחד גם לא מה של הלימודים. זה את אמרת לי. אז זהו, בגלל זה אמרתי את כל זה עכשיו.״

וואוו איזה וואווו יצא לי. להשתחוות ולקווצ׳ץ׳, זה מה שבא לי.

היא: "תגידי למורות שאם יעשו את מה שאמרתי, אז ילדים יתנהגו ממש יפה.

את תצליחי להסביר אם את רושמת את כל מה שאני אומרת לך, אל תדאגי."

אני: "אני לא דואגת. אני אוהבת אותך ועזרת לי ממש. לא הייתי יכולה להסביר את זה ככה אם לא היית מדייקת לי. זה אולי הכי חשוב בכל ההשתלמות שלי."

"מה באמת?" העיניים הגדולות שלה נוצצות.

וגם שלי.

Edit Post Text