?אוףףףף, למה אני חייב ללמוד בחופש

אוףףףף, למה אני חייב ללמוד בחופש ?

.

.

"הנה כסף, אימא שלחה, תזכרי להחזיר לי 100 שקל."

נשען על הקיר, נשענת לידו.

"מה?" ככה אני.

המתוק: "מה? מה?"

אני: "אתה נראה לי חמצמיץ."

הוא: "לא חמצמיץ , עייף... פזית אני רוצה לישון."

אני: "בוא ניכנס. ספר משו."

הוא: "מה יש לי לספר? את יודעת שאני בלי כדור."

אני: "כל פעם תגיד לי? כן יודעת, יודעת. מה זה משנה?"

הוא: "משנה, כי אני עייף ואין לי כוח."

שם ראש על השולחן.

אני: "אז לא קוראים היום?"

הוא: "לא יודע, זה חופש פזית, זה הורס לי את החופש."

אני: "מה הורס לך?"

הוא: "שאני צריך לקרוא."

אני: "וואי , מבינה אותך ממש. יש לך חופש, אימא סוחבת אותך אלי. כאן אתה קורא ואני עוד ממליצה לך לקרוא בבית."

הוא מרים את הראש: "בול זה. (מחייך חצי חיוך) אני רוצה חופש."

אני: "אהה... ברור. תקשיב מתוק, יש לך אפשרות לקבל החלטה. אתה לא נוגע בכלום בחופש. לא קורא ולא כותב ושיעזבו אותי כולם בשקט. אני ב- ח ו פ ש."

הוא: "מה את מתכוונת?"

אני: "לכל מה שאמרתי."

שותק.

אני: "להזכיר לך משהו שאמרת לי?"

הוא מהנהן.

אני המזכירה: "אמרת שאתה לא רוצה לעלות ל-ד' כי כל הילדים כבר קוראים בשטף ואתה עצוב בגלל זה."

הוא: "אפילו שככה, עדיף לי לא ללמוד בחופש."

אני: "וואלה. אז אתה מקבל החלטה. רק שאני אומרת לאימא שתפסיק להביא אותך אלי. חבל לי על הכסף שלה."

הוא: "את רוצה שאני יקרא בבית גם וישלח לך את זה נכון? (הוא שולח לי באופן קבוע הקלטות שלו, קטעי קריאה קצרים בוואצאפ)

אני: "א נ י רוצה?"

הוא: "כן, את גם רוצה שאני יקרא בשטף."

אני: " בטח. אני נהנית לשמוע אותך קורא בשטף, אבל זה מאמץ הא?"

הוא: "אין לי בעיה, רוצה לשמוע?"

קורא מקוטע ועם הרבה שגיאות.

הוא: "אוףףףףףףףףףףףףף. אני רוצה לישון."

אני: "תקשיב מתוק. אני שמה לך פה פעמון. אתה קורא בלב, בעצם יכול גם בקול. אני פה בגינה בחוץ. כשאתה מרגיש שממש השתפרת ואתה כבר קורא בשטף, אתה מצלצל בפעמון ומזמין אותי."

הוא: "מה פזית, עכשיו?"

אני: "כן עכשיו. בלי עייפות ובלי נעליים."

הוא: "טוב נו..."

7 דק' קטע של 5 שורות.

הפעמון מצלצל.

הוא: "תשמעי."

קורא ברצף שטף. טעות אחת במילה האחרונה. אני שואגת: "וואוו, וואוו, ענק. עשר."

הוא באדישות מעויפת: "לא עשר פזית, תשע. ראית שטעיתי במילה האחרונה?"

אני: "אז?"

הוא: "תני לי שוב. לכי רגע, אני מתאמן."

דינג. קרא לי שוב. הפעם עשר עגול.

אני: "אז?"

הוא: "אני יגיד לך מה הבעיה. יש לי שני אחים גדולים, עושים מלא רעש, נראה לך אני יכול לקרוא?"

אני: "אה. לא יודעת."

הוא: "אז לא, אין מצב לקרוא בבית שלנו."

אני: "רוצה נכין שלט אין כניסה לחדר כשאתה קורא?"

הוא: "לא, עזבי, זה לא יעזור, הם יעשו מלא רעש ואז עד שאני מרוכז כבר אני חייב להפסיק."

אני: "רוצה שאדבר עם אימא?"

הוא: "לא יודע... טוב אין לי בעיה, עשר דקות כל יום ואני שולח לך. תתני לי את הפעמון מתנה?"

אני: "למה אתה צריך?"

הוא: "אני יצלצל בפעמון רק כשזה מעולה, 10, ברצף בלי שום טעות. ואז אני שולח לך בווצאפ."

אני: "לא יכולה, זה של המשחק, תמצא לך משהו אחר."

הוא: "אז מה את רוצה שאני יעשה?"

כחכוח שלי.

הוא מסתכל עלי : "מה פזית?"

אני: "שוב מה א נ י רוצה? אני לא רוצה כלוםםםםםםםםםםם."

הוא צוחק: "טוב אני משתדל 10 דקות כל יום."

אני: "רוצה?"

הוא: "לא רוצה, צריך, אבל בסדר."

"צריך אבל בסדר." אני חוזרת אחריו בעיקום אף.

הוא: "אני רוצה עכשיו לישון."

אני: "צודק, התעייפת."

הוא: "את רואה שאני עייף? אני אפילו לא מבקש כדורגל יד."

אני: "כן עייף עייף. יאללה תחזור לישון."

.

אני מבסוטה לאללה. מה היה לנו פה על הבוקר? מה הצדיק את קיומי?

כולה - קבלת החלטה מתוך שיקול דעת אישי. לקיחת אחריות. תפיסה בוגרת של המציאות. אמון וגילוי לב. קשר כבר אמרנו?

מספיק ערכים לשעת בוקר חמה זו.

נראה לי אני גם חוזרת לישון קצת, חופש או לא חופש ?

Edit Post Text