הם קראו לי שמן

״הם קראו לי שמן״

.

היא: "פזית, הייתי חייבת לשתף אותך, את תהיי גאה בי."

אני: "שנייה מאמי, 7 בבוקר, תני להתעורר..."

היא צוחקת, יודעת שאני מתעוררת עם הציפורים, אבל בכל זאת שואלת: "יש לך שתי דקות בשבילי? "

אני: "בטח בטח".

היא: "את זוכרת שדיברנו כבר כמה פעמים על הצורך של הילדים שלנו להרגיש אותנו כעוגן יציב בזמני סערה? ושלא נטלטל יחד אתם? אז אתמול הוא חזר בוכה מבית הספר. נכנס לחדר, תוך שאומר "אני רוצה להיות לבד", הסתגר, (הקטן כבר בכיתה ה')... מה לבד עכשיו? הוא צ ר י ך אותי.

האינסטינקט החרדתי שלי כמעט ניצח. נכנסתי לסרטים, מה קרה לו שם שהוא בוכה ככה. אבל תוך שאני הולכת לעוט עליו בחקירות כרגיל, עלו לי משפטים שאמרת לי כמו - 'אם ניקח לו את המשקולות הקטנות של החיים איך הוא ילמד לשאת את הגדולות?' ויכולתי לראות מבחוץ את המתאמצת להרגיע שאני, זו שבעצם עסוקה ב-להרגיע את עצמה. רעדתי אבל עצרתי את עצמי ולא נכנסתי לחדר שלו. נתתי חצי שעה של כבוד לפרטיות ולכוחות ההתמודדות שלו, והאמת גם לשלי... זה לא שלא נשארתי מודאגת, אבל לא בטרפת כמו תמיד. ולא תאמיני, חזרתי למחשב לעבוד. את יודעת מה עוד קלטתי? שאם אמהר להיכנס אליו ולדובב אותו, הוא יישמע את הכאב שבסדקים שבין המילים, עוד ביטוי שלך. הוא יקלוט את הערעור שלי.

אחרי חצי שעה הוא קרא לי לחדר. החליף את חולצת בית ספר ופלט- אני רעב ו.. אמרו לי שאני שמן.

שוב עברו עלי כמה שניות של התערבבות אתו- מסכן, מה הוא צריך לעבור, ידעתי שזה יגיע, איזו אימא גרועה אני שלא מספיק הקפדתי בענייני האוכל...

על קצה הלשון עמדו לי כל ההרגעות- מה פתאום? אתה חתיך-על, מקנאים בך... אל תשים לב למה שאומרים עליך ! ותוך שאני שותקת עצרתי גם את המאמץ 'להתחבר' אליו דרך 'לתת' לו אמפתיה, להתייחס במילים לרגשות ולצרכים שלו... כל מה שתרגלנו פעם, זוכרת? להתחבר רק בלהרגיש."

(בטח זוכרת. וגם זוכרת שדיברנו על הבעייתיות שבעצם מאמץ השכלי להגיד את הדבר הנכון. אני שמחה כשמודעים גם לנזק שבפעולה הנעשית מתוך תבניות ומאבדת בכך את חד-פעמיותה. ועוד זוכרת שהעיקר נמצא תמיד תמיד מעבר למילים).

אני: "נו, אני במתח."

היא: "הסתכלתי לו בעיניים, ואין לי מושג מאיפה, אבל יצאו לי המילים מהמקום הפשוט, הבאמת סקרן: ואיך אתה מרגיש? והוא אמר- -מה, עם הגוף? אמרתי- כן. אז הוא אמר- לפעמים שמן ולפעמים בסדר. ומיד המשיך- מה הכנת לאכול?-

קציצות עם פירה. את רוצה לארח לי? ישבתי לידו, רואה, מופרדת מהחלק שבי שאוטוטו הולך לחפור לו על תזונה בריאה ועל שזה בידיים שלנו איזה דלק אנחנו מכניסים לגוף. פתאום הצחיקה אותי האימא ההיסטרית והמטיפה שאני. נו מה את אומרת ? זכרתי גם את העצה שלך שלא לתת עצות למי שלא מבקש אותן."

אני: "מדלייה."

היא: "אני לא יכולה להתאפק להמשיך להשוויץ קצת. שאלתי אותו- טעים לך? והוא- מעולה אימא, את אלופת הקציצות. וכשסיים הוא אמר- יש עכשיו הרבה פירות של קיץ, בא לי מלון.

נראה לי שהוא חיכה לוואו ממני על זה שבחר בפרי לקינוח במקום במעדן שוקולד או משהו כזה, אבל הייתי בסוג של שפיות, לא עושה מזה עניין גדול."

אני: "עוגן."

היא: "וואללה. בדיוק. פתאום הוא אומר לי- אני מפסיק עם המשקאות המתוקים, החלטתי. אמרת לי שזה סוכר מיותר. וואי פזית, בא לי לקפוץ עליו לנשק אותו כי המשקל שלו באמת מדאיג אותי והפעם זה בא ממנו ולא מהטפות הקבועות שלי, אבל שוב התאפקתי ורק אמרתי לו- סבבה.

ותראי איזה קטע, הוא בא לקום מהשולחן, הסתכל עלי- אימא את מרגישה טוב? ואני - כן, למה? הוא צחק- טוב לא משנה, תודה שאירחת לי. חיבקתי אותו בחום. ואת יודעת מה, פתאום הרגשתי הבדל גם בחיבוק. זה היה חום משחרר, חום אוהב, חום מכבד, לא חום דביק."

אני: "מזל טוב, הגיע הקיץ."

Edit Post Text