על זה הוצאנו 2000 ש"ח ??

תגידי, על זה הוצאנו 2000 ש"ח ?.

"איך בבית?" אני שואלת אותם, "הוא בטח נלחם בכם כשאתם מנסים להסביר לו כמה חשוב לקרוא ולתרגל, נכון? "הם מגחכים. צחוק כואב של תסכול מתמשך.

"הפקדתי את הילד בידי המורה בכתה א'." הוא אומר, "סמכתי על המערכת. בתחילת השנה הסבירו לנו על שיטת הקריאה שביה"ס בחר ללמד לפיה, עם דגש על הצד השמיעתי. סיפרו על פירוק והרכבה מחדש של המילה ועוד עניינים שכאלה, (פונה לאשתו) את זוכרת שהתלהבנו ? אבל מה לעשות, חודשים עוברים והילד לא קורא."

הוא שולף ערימת דפי אבחון ואני רואה שסומן במארקר צהוב במקומות רבים: "נמצא ברמת תפקוד בלתי תקינה ביחס לנורמה הנדרשת מבני גילו."

אשתו יושבת מולי בחליפת מכנסיים ונראית לי מעוננת: "מה שהיה למחנכת שלו לומר לנו זה- הוא בפער גדול מהתלמידים האחרים, אתם חייבים לקחת אותו לאבחון, חבל שיחמם את הכיסא ויצבור תסכולים, כואב לי עליו. אני עושה כל מה שאני יכולה, אבל עם 35 ילדים, האבחון ממש יעזור לנו לדייק את הקושי. כדאי שתזרזו את זה, עדיף באופן פרטי כדי שיהיו לנו ממצאים כמה שיותר מהר והוא יקבל את מה שמגיע לו. (היא נאנחת) תשמעי פזית, ביה"ס אומר שכל עוד אין אבחון, אסור לו להוציא אותו לקבוצות קטנות ולא לתת לו מורה משלבת. אז הוצאנו 2000 ש"ח וקיבלנו את ה...הספר הזה."

הוא ממשיך את הציניות שבקולה ואני מבחינה בזעם כבוש בקולו תוך שהוא מדפדף: "תראי את כל הניסוחים האקדמיים והציטוטים פה. *אחסון ייצוגים פונולוגיים בזיכרון הסמנטי...* (הוא ממשיך לדקלם בנימה אירונית) *שימוש מרובה בהצגת שאלות לתלמיד אודות החומר הנלמד, תוך דגש על מידע גלוי בטקסט*, (מפנה אלי מבט נוקב) תקשיבי, דווקא בתור בוגר טכניון שיודע קצת מה זה מדע, מטריפה אותי היומרנות להיראות מדעי. האמת, חשבתי לחזור למחנכת שלו ולהגיד לה- את המורה? לימדו אותך ללמד ? הכשירו אותך מה עושים עם מי ששיטה א' לא עובדת אתו? אולי לעבור לשיטה ב'? נו אז כתוב פה שהוא *אימפולסיבי עם קושי במיקוד האזנה ובהבנת שאלות*, ומודגש שהוא עונה תשובות שאינן קשורות לנושא הנלמד ונאמר שהוא *מאד רגיש לסביבה ולילדים* ועוד ועוד. בתור המחנכת שלו, את לא רואה שביה"ס מלחיץ אותו? את לא חושבת שזה תורם קצת לבעיות וללקויות שלו, אם לא יוצר אותן? (שוב גיחוך מר) האמת, אני לא יודע אם הוא יותר לקוי למידה או שהיא יותר לקוית הוראה."

"רגע, וההמלצות? " היא נכנסת לדבריו ובעיניים הבהירות שלה מהבהב אותו כאב שראיתי בכל כך הרבה עיניים: "מציעים להושיב אותו קרוב יותר למורה עם קשר עין, לתת לו עוד חצי שעה במבחן... ביג דיל, זה באמת מה שיגרום לו לקרוא? בסוף החלטתי לא לנסות להקשות עליה, בכל מקרה מורים שונאים הורים שמתערבים בעבודה שלהם."

"הלו, הלימונדה מתחממת." אני אומרת, "תשתו קצת וקחו אוויר."

היא פונה אליו: אתה זוכר שהם קראו לנו לראות את ה-תח"י- הזה? כדי לא לשכוח למדתי את ראשי התיבות: תכנית חינוכית ייחודית. כזאת עם היעדים והסטנדרטים. צחקתי כדי לא לבכות כי זה הזכיר לי את מפעל הייצור שלכם עם לוח המטרות ודרכי ההערכה ובקרת האיכות וכל זה. איך תכנית כזאת יכולה להיות חינוך יחידני לא הבנתי."

הוא מרצין: "אני רוצה שתראי לה מה גיליתי שם בטופס. נו תוציאי, תראי לה."

הלב שלי מתכווץ. בראש הטופס לאורך כל הדפים מופיע שם זר כשבתוך הטבלאות משובץ השם הנכון של הילד שלהם. "זה יחידני זה?" הוא מסנן בין שיניו. "עשו העתק-הדבק."

"אני חייב להגיד לך עוד משהו, (הוא ממשיך לדפדף מולי בדפי האבחון)כל הניסוחים המקצועיים הפדגוגיים המרשימים האלה מעניינים אולי כמה חוקרים באקדמיה אבל רק מטשטשים אותנו ההורים. אנחנו הרי מייחלים לתרופה שתעבוד. מדובר בילד שלנו. למה צריך להעמיס עלינו את פירוט ההרכב הכימי של האנטיביוטיקה? אמרתי לאשתי, את יודעת למה זה גורם? ובמיוחד להורים אחרים שלא זכו כמונו להשכלה גבוהה? זה עושה את הכל כל כך מסובך. זה גורם לנו להרגיש קטנים ובורים ומטומטמים. זה מטפח צייתנות ותלות. אני לא חובב קונספירציות אבל למרות שכל מאבחנת יכולה להיות נפלאה ובעלת רצון טוב בפני עצמה, כל העסק לא מריח טוב. אני יודע שהורים בעלי אמצעים, בעיקר לפני בגרויות, קונים זכאות להקלות ומיעוטי היכולת נשארים עם הציונים הגרועים, מה שלא נותן להם להתרומם. פעם הורים התביישו שהילד שלהם "עצלן", היום לא אכפת להם לרמות, העיקר שלילד יהיה נוח עם ציונים סבירים. תקשיבי, מישהו צריך לצעוק כמו בבגדי המלך החדשים, המלך עירום !"

"אני אוהבת כל כך את הסיפור הזה של הנס כריסטיאן אנדרסן." אני מתוודה, "ואת הברווזון המכוער. הילדים מתים על סיפורים שנותנים תקווה ואומץ."

הוא מתגלה לי כבחור שיטתי, לא מסוגל עדיין להתנתק מדפי האבחונים: "איך ביה"ס ייתן לילד שלנו תקוה ואומץ כשכותבים כאן בכל תחומי הבדיקה שלו בקריאה- לא תקין, לא תקין, לא תקין... כשהיא ראתה את זה היא התחילה לבכות (הוא פונה אליה והיא מהנהנת), אמרתי לה- מה את בוכה? זה כל כך פשוט. הוא לא קורא!!!! אז מה את רוצה שיכתבו בכל הסעיפים האלה? תראי איזה פירוט מייגע שמחרפן את השכל באצטלה של מדעיות."

אני שותקת. מה יש להגיד?

הוא לא מרפה: "2000 שקל. את בטח מכירה את תעשיית האבחונים הזאת שנותנת פרנסה טובה למכונים פרטיים ולאנשי מקצוע שאגב מבחינתם, אני בטוח, משתדלים לספק עבודה מקצועית בהתאם למה שהם למדו בלימודי האבחון. אבל הכל למען מה? אני לא מאשים אותם אבל ממה שראיתי באינטרנט עוד לא גילו את הסיבות האמתיות לליקויי למידה ואולי האופן שבו סבא של סבא שלי באירופה למד תורה ב"חיידר" לא היה פחות טוב מכל השיטות החדשניות כביכול... אז מבחינתי מחנכת אמורה להיות כמו רופאת משפחה טובה, ראש גדול, כזאת שלא יהיה לה נעים למהר לשלוח את הילד לרופאים המקצועיים וככה להיפטר מהאחריות למצוא לו פתרונות ספציפיים.בטח יש גם כמה ילדים שהאבחון מגלה משהו ספציפי שאי אפשר היה לנחש אותו ואולי זה נותן פתח לעשייה משמעותית אבל אני משוכנע שזה היוצא מן הכלל. אני יודע שמה שמעניין את שר החינוך, את פקידי המערכת והמנהלות וראשי העיריות, זה בתי ספר עם ממוצע ציונים גבוה, כאלה שימשכו אוכלוסיות שישלמו ארנונות יותר גבוהות ויביאו פרס חינוך. מבחינתם רצוי להעיף את התלמידים הבעייתיים שלא יקלקלו להם את הממוצע. זה הכול פוליטיקה.". היא מחזירה אותו לקרקע: "בוא נעזוב רגע את הבעיות של מדינת ישראל אוקי? תגידי לי את פזית, בשורה התחתונה, למען מה שילמנו ורצנו ולא עצמנו עין מדאגה, אם אחרי כל אבחונים וההמלצות האלה אומרים לנו -אין ברירה אתם חייבים לעבוד אתו יותר בבית כי מה שהסל בביה"ס יכול להציע לו, לצערם לא מספיק לו וחשוב שנדע שהוא לא משתף פעולה בקבוצה הקטנה. אמרו שינסו להחליף שיטת קריאה בכיתה קטנה ושהוא יהיה זכאי להקראה במבחנים. ואת יודעת מה, הוא כבר בכה שזה מביך אותו שמקריאים לו בצד את השאלות."

משהו בי מתעורר : "אתם יודעים, לא בכל יום באים אלי הורים שמשקיעים כמוכם בניסיון להבין את שורשי הבעיות במערכת. יש ילדים עם בעיות של ויסות חושי והמורות לא הוכשרו בנושא הזה. יש כאלה שדחיסות התלמידים בכיתה והרעש או פחד מהמורה או מילד בריון לא ייתן להם ללמוד. תזונה לקויה, חוסר שינה, מריבות בבית, טראומות רגשיות, מורה לחוצה מהמנהלת או מבעלה, לך תדע, יש אלפי משתנים שהאבחון לא נוגע בהם. אז בואו נתחיל מהמקום הכי פשוט. אתם יכולים לנסות להגיד לי מה בעצם הייתם רוצים מביה"ס? ומה הייתם רוצים ממני?"

עכשיו העיניים שלו נוצצות: "חשבתי על זה הרבה. את יודעת מה אני הייתי רוצה? ערכים. ע-ר-כ-י-ם ! "

"ומה זה אומר?" אני שואלת.

"למשל שהילד שלי יראה ערך במאמץ. תשמעי, אני גדלתי במשפחה בלי אמצעים ובכל זאת הגעתי לאן שהגעתי בעשר אצבעות. גם היום אני עובד שעות ארוכות וכואב לי שאני לא נמצא אתו מספיק שעות אבל אני רוצה לחזק בו את האמונה בעצמו, ביכולות שלו. אני רוצה שביה"ס יעזור לו לבנות ביטחון שהוא יכול להיות יותר חכם ויותר יצירתי. אני לא חושב שהעברה לכיתה קטנה של נזקקים באמת תעזור לו בזה. מה עוד אני רוצה? שתצמח בו ודאות שאפשרי לו להצליח יותר ולהיות מאושר יותר כתוצאה מהשקעה והשתדלות ולא כתוצאה מוויתור ופטורים והנחות והקלות."

"המסר הזה, ששווה להתאמץ ולא לוותר כל כך מהר, יעבור רק כשהוא יבין למען מה כדאי לו להשקיע ולהשתדל." היא אומרת. "אנחנו עושים כמיטב יכולתנו וזה לא פשוט להסביר לילד למה שווה לו להתאמץ. נדמה לי שיהיה לו יותר קל דווקא לשמוע את זה ממך פזית. אני יודעת שילדים מחפשים מתוק. הם לא מבוגרים שמבינים ששווה לקחת תרופה גם כשהיא מרה. וממה שאת כותבת אני מבינה שהתמחית באמנות ההמתקה." היא צוחקת.

מוצאת חן בעיניי ההגדרה הזאת. "אני מאד מאמינה בהומור ובקלילות ובזרימה." אני מאשרת, "אגב באופן אישי גם לי בדרך כלל אין באמת צורך באבחונים האלה שהבאתם. העיקר בשבילי זה הקשר עם האוצר שלכם. ההשקעה שלי היא תמיד ביחסים בינינו. כשהילד ירגיש שנורא אכפת למורה שלו, או לכם, לראות איך הוא רואה את הדברים, מה מבחינתו מפריע לו לקרוא למשל, בלי לנסות לתקן אותו מבחוץ, משם הכל יקרה"

"תמשיכי." הוא אומר. זה מה שאנחנו רוצים לשמוע."

"אין לי עוד הרבה מה להגיד." אני מתנצלת, "מניסיוני כשילד מרגיש שהמורה סקרנית לא רק ללמוד אותו וללמוד אתו אלא ללמוד ממנו, משהו חשוב קורה. אני רוצה להפוך אותו ליועץ ולמאבחן ולמציע פתרונות לבעיות שמעסיקות אותו, ככה הוא ילמד לסמוך על עצמו וזה ערך הביטחון העצמי שדיברת עליו. ילדים הם ספוג של כישלונות כמו של הצלחות. ילד יכול להגיד לעצמו אם נכשלתי בזה ונכשלתי בזה, זה אומר שאני כישלון ולהוכחה האבחונים, התעודות, הציונים, הנזיפות, ההטפות וכל הלחצים. אנחנו רוצים רצף של חוויות שמתוכן הוא יוכל להגיד לעצמו -וואלה, הצלחתי בזה והצלחתי בזה וזה אומר שאני מוצלח ויכול. שייבנה בו דימוי עצמי של מסוגלות. לכן לא הייתי רוצה שהילד שלי יפחד מכישלונות או שיהיה מודאג ממה שחושבים עליו ואיך הוא מאובחן. אז שלא יפחד לשאול שאלות "טפשיות" רק כדי לא להיראות מטומטם."

במקום שלי משתררת שתיקה. עכשיו שניהם שותים את הלימונדה. קוביות הקרח נמסו כבר מזמן.

"סליחה שאני נואמת לכם על המשנה החינוכית שלי אבל הייתי מקווה שהוא יחפש בעיות שמקדמות אותו ולא בעיות שמשאירות אותו באזור הנוחות שלו."

המאוורר מסתובב.

אני ממשיכה: "אתה לא יודע כמה שמחת אותי שדיברת על ערכים. אתה יודע מה אני רוצה? שכשמורה שלו מפעילה למשל אמצעי משמעת, עונשים וכו' שתעצור ותשאל את עצמה, רגע, מה עשיתי עכשיו ? עודדתי בזה יושר או הסתרה ותחמנות. השקיתי את פרחי הסליחה והאהבה או את קוצי השנאה והרצון לנקום? אז מה אתם חושבים אעשה אתו, עם הילד שלכם? נבדוק ביחד, תמיד ביחד. למשל אם חיזקנו את ערך ההתמדה והחריצות או שמא חלילה את כישרון ההתחמקות והחפיפניקיות? ילדים קולטים אם הם מכבידים עלינו או מועילים לנו. על כל צעד ושעל אני רואה שהם נהיים מאושרים כשהם קולטים שהם תורמים, שהם טובים באיזה עניין. אני תמיד מבקשת אותם שילמדו אותי לשחק במשהו שהם אוהבים."

היא מסתכלת על השעון ופונה אליו: "לא הספקתי להגיד לך איך שמחתי כשראיתי אתכם צופים במשחק מול מנצ'סטר, ואתה ירון אמרת לו: תראה את מסי. בטח שהוא נולד עם כישרון גדול לכדורגל אבל אני בטוח שמאז שהוא היה ילד, הוא לא מפסיק לעשות תרגילים ולהתאמץ להשתפר והוא לא מוותר על אף אימון."

הוא מחייך אליה: "אורי הבין את זה לגמרי. הוא בעצמו אמר לי שכל שחקן צריך מאמן טוב שיבנה ביחד אתו תכנית אימונים. כנראה שמע את זה מאיזה פרשן ספורט."

"תודה על ההכוונה" אני אומרת. "אתם יודעים מה נעשה במפגש הראשון? אני אבדוק אתו אם הוא מוכן לבנות יחד אתי תכנית אימונים לילדים שרוצים ללמוד לקרוא, או לבשל, או...מה שהוא יציע."

​