פעם אחרת אל תעשי את זה

הנחש.

***

"תגידי פזית, הילד הזה שעשה את הניסוי שלי שכתבתי על הקיר, זאת את אמרת לו לשלוח לי הודעה עם תודה, או שזה ממנו?"

ילד הדיוק מכיתה ד', במלוא גודלו והדרו עומד מולי.

"תקשיב מה היה." ככה אני, "הוא פשוט ראה את הניסוי שלך כתוב פה והתחיל לקרוא. וזה ילד ש מ מ ש לא אוהב לקרוא."

הוא מסתכל לי ישר בעיניים: "ו....?" ( כאילו - עד כאן את לא יוצאת מזה ממש טוב...)

"זהו." ככה אני.

הוא: "הוא הבין את הכתב שלי?"

אני: "לגמרי."

הוא: "אז בטח א ת אמרת לו לשלוח לי תודה, נכון?"

אני: "נכון." (הצעתי שישלח לו בהודעת וידיאו בווצאפ)

הוא: "למה אמרת לו את זה? "

אני: "אה... אה...נראה לי חשוב להגיד לך תודה."

הוא: "אבל זה את אמרת לו."

"כן, נכון." ככה אני, בקול חלש.

הוא: "אם זה לא בא ממישהו בעצמו אז לא צריך לשלוח לי."

אני המצטדקת: "רציתי לשמח אותך." (באמת רציתי).

הוא: "טוב, אז זה לא שימח אותי, פעם אחרת אל תעשי את זה."

האזהרה שלו מפלחת אותי כמו חרב של אור. איזה ילד.

דפיקות הלב שלי מאותתות. משהו בתוכי נזקק להפרדה.

אני עוצרת. לא נכנעת לאוטומט ההצטדקות.

***

אני מאושרת שהילדים שבאים אלי משוחררים מהפחד לדבר בגובה העיניים, ומוכנים להיכנס בי כשליחים של האמת.

נראה לי שכולנו עמדנו כילדים מול מישהו או מול מישהי מטילת מורא, התכווצנו מול הוויה מענישה שבעצם "חינכה" אותנו להסתיר, להתפתל, להעמיד פנים.

והנה עומד ילד ישיר ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים מציב מולי מראה מלוטשת. והתוכחה שלו מלמדת אותי לראות נכוחה.

אני לא רואה בישירות הזו שלו הפחתת כבוד ובוודאי לא חוצפה. הוא נאמן לעצמו.

דווקא הילדים הנחמדים מדי, אלה שמרצים ומסתירים ומתכחשים לרגשותיהם, הם אלה שמדאיגים אותי.

הפחד הוא פח חד, מלכודת שתופסת אותנו ומעקמת אותנו ואת התקשורת שלנו. הפחד הורס את ההתקשרות, את הסקרנות הטבעית למתרחש בתוכו של האחר כדי להרגיש אותו ולהתחבר אליו.

אני יכולה ממש להרגיש את היסוד החמקמק, המפתה, הנחשי, הפתלתל, שבמאמץ הסמוי הזה ל נ ח ש דיפלומטית מה להגיד ומה לא, כדי להרוויח משהו ולא להיפגע. איזו הימנעות מקשר במסווה של קשר. אני מכירה אותו בתוכי ומזהה אותו באחרים.

אגב, לא כל הנחשים מסוכנים לבני האדם. רובם אינם כאלה. אבל חשוב בעיניי לזהות מתי התקשורת הנחשית הערמומית, החלקלקה, בעלת הלשון הכפולה עלולה להיות חונקת או ארסית.

הפיתוי להשתמש במניפולציות כדי להרוויח משהו, מגרש אותי מעולם גן העדן של התום והיושר. ישר עולים בי בושה, אשמה וחרטה. מה חשבתי לעצמי?

***

והנה הילדון מאפשר לי לזהות בתוכי הווייה כזאת מניפולטיבית. זה קורה בחלקיק השנייה, בעצם מחוץ לזמן.

וזה כואב. כאב מבורך, כאב לידת המצפון.

כואב לזהות בתוכי את האגו של ה'מבוגר המטפל, המחנך', זה החלק שיודע עליו בלעדיו, זה שלמד תיאוריות פסיכולוגיות ויודע כבר מה יעשה למטופל 'טוב'. זה שפועל מאחורי גבו ועובד עליו כאילו היה גוף.

אבל הילד הזה רגיש לאנרגיה אנושית ולכל מה שמאחורי הקלעים. שם נמצאים החיים שהוא. יש לו 'אף' גם לטיפת סירחון רוחני שמסווה את עצמו בבושם של "רצון טוב". והילד קלט שההודיה שקיבל מהילד השני לא הגיעה ממקום נקי, ספונטני, אותנטי וישיר (על אף שהשני עשה זאת בשמחה). כן, אני הגדולה, היודעת, מודה עכשיו שתפעלתי אותו כי רציתי "להרוויח" משהו, וזאת בביטחון מלא שאני עושה רק טוב לשני הילדים, אפילו מצוין, ותוך כדי כך לא ערה בכלל שאני רק מעצימה את השקר בעולם.

אני מודה לאל שזכיתי במורה-אמת.

וזה ילד שמושעה מבית הספר כל שני וחמישי בעוון סרבנות, חוצפה והפרעות.

1,243

אנשים שהגעת אליהם

76

מעורבויות

קדמי את הפוסט

1414

7 תגובות

שיתוף אחד

לייק

תגובה

שתפי

Edit Post Text