אל תקחי לי את האכזבה

אל תיקחי לי את האכזבה.

.

"אימא, עוד מעט נקבל את תוצאות המבחן. השקעתי בזה מלא, אני הולך לקבל ציון מעולה." ככה הוא אמר.

ואני, ביני לביני, כבר נלחצת: ומה אם הציון יהיה לא טוב והוא יתאכזב?

אוקי, אגיד לו שאין לו מה להילחץ ואין מה להתאכזב. שטויות הציונים, לי זה ממש לא משנה כמה הוא יקבל, העיקר שיהיה מאושר.

זה מרגיש לי גם ממש סבבה ככה, להיות אימא לא " דורשנית". יש לי הרי גם חברות דורשניות, מלחיצות, אני ממש לא, אני זורמת אתו, יודעת להרגיש אותו, לא רוצה שיכאב לו.

שנייה אחרי שאני מאכילה ת'צמי בכל המדהימות שאני, אני מעזה לשתוק לרגע בפנים ולהיות טיפה יותר אמיצה, להעז לשאול.

על מי אני עובדת? אין פה אף אחד חוץ ממני, למי את אומרת שלא יתאכזב, לו או לך? מי לא יילחץ? מי יזרום? הוא או אני?

.

קשה לי ממש עם השאלות השורטות האלו, בא לי שוב להיות בידיעה שאני אחלה אימא, שמרגישה אותו ורואה רק את טובתו.

הפחד מהאכזבה שלו מחליש אותי, כואב לי. מספיק כבר כאבתי והתאכזבתי בחיי, הפתיל שלי ממש קצר, אז מה, שוב עכשיו? לא, לא, אני חייבת הרגעה.

לימדו אותי להזדרז ולהשקות את הילד באמפתיה כדי לרכך את המכה.

שנייה, מי קבע שהוא בכלל "זקוק" כרגע לאמפתיה ולחיבור? אולי הוא זקוק להתבשל עם הכאב? איך אני מעזה למהר לדעת עליו בלעדיו?

אני יעני רואה את העולם דרכו, מדמיינת את כאביו ופועלת מבועת הדמיון שלי בקשר למה שטוב לו ומה שרע לו.

אני שומעת שוב את הלחישה המכה בי: איך, איך את מעזה לדעת עליו בלעדיו?.

ואז, רק אז אני יכולה להקשיב לו, לקול שלו שלא נשמע:

"הלו אימא, עכשיו לא מדובר בך, זה המבחן המעצבן שלי והציון המבאס שלי, ואני עוד אתאכזב מלאן בחיים שלי. את יודעת, עוד כמה שנים אהיה בגיל ההתבגרות, מה עם אהבה נכזבת וכאלה? מה, לא תתני לי ללמוד להתאכזב? לא תתני לי לעבור דרך הכאב? דרך האבדן? דרך התסכול, השנאה והזעם? מה, תיקחי ממני את הדרך שלי? את מסע הנשמה שלי? אז שנייה לפני שאת מנחמת אותי (בעצם את עצמך) במילים "טובות" ושוללות רגשות במשפטים כמו: "אין לך מה לבכות חמוד, אל תהיה מאוכזב", בבקשה תגידי לעצמך, כן קודם כל ל ע צ מ ך: "בני האהוב, אלה החיים היקרים ש ל ך, תחווה כל מה שאתה זקוק לחוות פה על האדמה הזאת, ואני אהיה פה בשבילך באהבה ואעזור לך בשמחה כ ש א ת ה תצטרך, כשאתה תבקש.

ולגלות לך עוד משהו קטן אימא? כשאת אומרת לי "אל תיקח ללב, זה בסך הכל ציון", אני מרגיש שהקול שלך טיפונת רועד, אני קולט הרבה מעבר למילים שיוצאות ממך, ואני מתבלבל כי ההסתרה היא זו שצועקת. אני מרגיש שאת מרגיעה ומנחמת את עצמך. אז אני רק מזכיר לך שאני כבר בכיתה ה' ואת ממש מוזמנת לא להסתיר ולשתף אותי בגלוי במה שאת עוברת מולי: "אתה יודע מתוק שלי, כשאני רואה שקיבלת "מספיק בקושי" עולים בי כל מיני דברים."

מה למשל?

קודם כל אני מגלה שאני רואה אותך דרך כל האכזבות והפחדים, השמחות והניצחונות שאספתי בחיים שלי. אי אפשר אחרת, כולם רואים רק דרך העיניים שלהם. קוראים לזה השלכה. אני מייחסת לך מבלי שאני מודעת לזה, את הרגשות והכמיהות שלי.

וכשאת רואה אימא שהתבאסתי מהציון, מה בדיוק מלחיץ אותך?

באמת לא הציון. הכי חשוב לי שתהיה עצמאי ושתרצה ללמוד בשביל לדעת, ללמוד מתוך סקרנות של אמת, לא למען ציון או פרס, לא כדי להימנע מעונש ולא כדי לשמח אותנו ההורים שלך. קוראים לזה- למידה לשמה.

החשיפות הזאת מולו מאפשרת לי לנשום. אני משחררת את המאמץ לשלוט בחיים.

ואז הצעקה שלו פתאום מתחילה להיות מובנת לי: "אל תיקחי לי ת'אכזבה, טוב?"

אני שומעת. אני עובדת על זה.

Edit Post Text