הילד שלי רגיש מדיי

הילד שלי רגיש מדיי.

כך אמרה לי אימא שלו.

"אתמול בים המציל צעק על שתי ילדות והרגשתי איך שהן נבהלו." הוא אומר ועיניי השקד החומות שלו מצטעפות, "אמרתי לאבא- למה אני צריך להרגיש מה שכולם מרגישים? אז הוא אמר לי שאני רגיש מדיי. מלא פעמים כבר אמרו לי את זה."

"ומה אתה אומר?" אני מתעניינת.

"לא יודע... גם אימא יודעת שאני רגיש מדיי כי מפריע לי הפתק בגב של החולצה בצווארון, ואני לא סובל את התפרים בגרביים." הוא צוחק וממשיך בחצי התנצלות: "כשהייתי קטן שנאתי עבודות עם הידיים, נגיד בצק ? וגם אני לא אוכל כל מיני דברים שאחרים אוכלים. אם נגיד לילד יש נקניק או ביצה קשה. זה ריח שעושה לי רע."

"ובבית ספר?" אני שואלת.

"בתעודה המורה כתבה- יש לך רגישות גבוהה... לא הבנתי אם זה טוב או רע, היא לא הסבירה. אימא אמרה שזה טוב, כי אני רגיש לאחרים. כתבו לי גם שאני לא משתתף בשיעורים. בכל המקצועות זה היה. השתתפתי כמה פעמים אבל אני לא אוהב, זה מלחיץ אותי, אני לא רוצה לטעות. אני גם מקווה שלא יפנו אלי סתם וישאלו מה אני חושב... אבל פזית, כשאת שאלת אותי עכשיו, זה... זה לא אותו דבר כמו בכיתה."

אני צוחקת: "כי אני לא עושה לך מבחן. זה באמת מעניין אותי מה שיש לך בראש."

בן תשע יושב על הכורסה הסגולה. אימא דואגת כי בזמן האחרון יש לו קושי בהבנת הנקרא למרות שלא אבחנו דיסלקציה וגם לא הפרעות קשב.

על השולחן אבנים טובות. הוא לוקח את הרוז קוורץ הוורדרדה, השקופה, ומחזיק בידו: "גם את ההסעות אני לא אוהב בגלל שדוחפים. אז אני מתרחק. גם בכיתה כשיש מכות אני לא מתערב, אבל אני יודע בדיוק מה כל אחד מרגיש. לפעמים בא לי גם להגיד, אבל אני מתבייש."

אני שוב חצי צוחקת, (כי זה רציני): "איך אני שמחה שאתה לא מתבייש לספר לי שאתה מתבייש!"

הוא צוחק. קלט.

"כן, ממך אני לא מתבייש כי את מצחיקה אותי. וגם את מדברת אתי הרבה על מה שמרגישים. את יודעת במסיבת סיום לפני החופש היה ילד שאף אחד לא רצה להיות אתו כי הוא מעצבן, אבל אני מרחם עליו כשמענישים ולוקחים לו את ההפסקה כי אז הוא יותר מתעצבן ואני יודע שעוד פעם יכעסו ויצעקו עליו. אז כתבתי אתו יחד משהו מצחיק על המורה."

אני: "באמת? והראיתם לה?"

הוא עושה לי פרצוף: "פזית, נראה לך?"

אני: "לא, ממש לא נראה לי."

עכשיו שנינו צוחקים.

הוא: "מה, לא נעשה הבנת הנקרא?"

אני: "נראה. תסכים לשחק איתי קצת בקלפים? ".

"איזה?"

"קלפים עם מילים של רגשות בשביל ילדים רגישים מדיי... ובעצם גם לילדים שאומרים עליהם שהם חסרי רגישות. אתה מוכן לבחור מילים שמתארות רגשות שאתה מרגיש בביה"ס?"

"סבבה, אין לי בעיה."

"בא לך לימונדה ועוגיות?"

אני הולכת להביא.

כשאני חוזרת אני מצטמררת.

על השולחן הלבן הצטברו אכזבה, צער, חוסר ביטחון, בדידות, חרדה, פחד ובהלה, בלבול...

הוא לוגם מהלימונדה ומכרסם עוגיה. גם אני.

וכשהוא מגיע לקלף שכתוב עליו שנאה, הוא מחזיק שנייה ושם בצד. "לא, את זה אין לי."

אני שואלת אם הוא לא מרגיש לפעמים שהוא שונא כשדוחפים, מקללים, מרביצים, צועקים ומענישים. "כן" הוא אומר בקול שקט "אבל אפשר לתת לזה מילה אחרת, כי אבא אומר שלשנוא זה לא טוב."

"וטקסטים משעממים...ומבדקים ומבחנים של הבנת הנקרא?"

"כן, זה מלחיץ." הוא פולט תוך שהוא ממיין ובוחר את הקלפים.

"מבאס." אני אומרת.

אני רואה שהוא מדלג על הנאה, עונג, נעימות, הפתעה, תקווה... ושם אותם בצד ואז אומר "לפעמים אכזבה, אבל מעצמי, לא מאחרים."

נוספים לערימה גם הקלפים: בושה, כעס ורוגז, סבל, עצבנות ואי שקט, מבוכה. הוא מרים אלי מבט: "צריך גם דברים טובים?"

אני: "לא צריך כלום".

הוא נשען אחורה ועוצר: "יואו, מלא דברים רעים."

אני שותקת, מחייכת אליו." ואתה לא מתבייש להראות לי."

הוא: "אבל זה רע נכון?"

"מה אתה חושב?"

"אני לא יודע, למה יש לי כל כך הרבה הרגשות כאלו."

"ובא לך לדעת?"

"לא יודע."

אנחנו יושבים קרוב ואני מרגישה את קשר הנשמות.

"אתה יודע משהו, גם עלי אמרו שאני רגישה מדיי. אח"כ למדתי להבין שאני לא רגישה מדיי, אני פגיעה מדיי."

הוא: "אה, שפוגעים בך."

אני: "כן, כי להיות רגיש למה שקורה למישהו אחר, זה להיות מחובר אליו, וזה נפלא בעיניי, זה כוח, זה לא חולשה. כמו שסיפרת על הילד הזה, שרק לך היה כוח להתחבר אתו. אבל כשאני מיד נפגעת, אני נעלבת ונסגרת ומתנתקת וכועסת... ופוחדת אפילו להגיד שאני כועסת או מאוכזבת או מבולבלת. "

***

הייתי מהזן של ה"רגישות מדיי", ילדה שאמרו לה שהיא חייבת להיות חזקה, להיות חזקה, להיות חזקה...ללמוד להתעלם, לפתח עור של פיל.

לא הלך לי, אפילו לא של פילפילון.

היום אני מבינה שלהחליף מילה זה לעבור עולם. כשאומרים "פגיע" זה פותח לעבודה על עוצמה של חסינות ועמידות, בעוד שכשאומרים "רגיש מדיי", ההפך פירושו להיות אטום, אדיש וקהה חושים.

***

הוא שותק. אני מרגישה שהוא מרגיש אותי ונפתח. בא לי לבכות, העיניים הטובות האלה, השיער הגולש, הניקיון, השקט ו... כן, הרגישות הזאת.

אלי, אלי, שלא תגמר לעולם.

אני: "זה בסדר שנשים ידיים על העיניים כמו שעשינו בפעם הקודמת?"

אני שמה. הוא מצטרף.

"אתה יודע, בזכות הרגישות שלך אתה יכול כל כך לעזור לאחרים, אתה מרגיש נכון?"

"כן." הוא אומר, "אני מרגיש חום."

Edit Post Text