ילד אנטי

Edit Post Tex

ילד אנטי.

.

היא בטלפון: "הילד פיתח כבר אנטי. אוטוטו סוף שנה ואני מחפשת עזרה.

תראי, הוא מסיים ב'. יש לו חברים והוא גם טוב בחשבון אבל הוא לא מוכן אפילו להסתכל על קריאה וכתיבה. המורה שלו המליצה מאד שננצל את החופש לצמצם אתו פערים. אני רוצה להתחיל לעזור לו כמה שיותר מוקדם. יש לך זמן פנוי להתחיל אתו כבר? מתי תוכלי לראות אותו כדי לעזור לו?""

אני ישר: "בשמחה, אבל אין דבר כזה לעזור לו בנפרד."

היא: "לא הבנתי."

אני: "אי אפשר לנתק את הילד שלך עם כל מה שעובר עליו בביה"ס ממה שקורה לו בבית או אפילו עם החברים שלו. בסופו של דבר אתי הוא יעבוד פעם פעמיים בשבוע. אתכם הוא יום יום. אז אני מבקשת שאתם תגיעו אלי כדי שנעשה קצת סדר. נראה איפה אנחנו עומדים ואחר כך, יחד אתו נשמע איפה הוא עומד ונחליט לאן מתקדמים ואיך. אני קוראת לכם לצאת למסע."

היא: "אנחנו אוהבים מסעות".

****

בפגישה:

האב: " היועצת אמרה שחבל על הכסף שאנחנו זורקים על הוראה מתקנת, שחייבים במקביל גם פסיכולוגית שתעבוד אתו על הצד הרגשי."

אני: "ומה קורה?"

האם: "זה ממשיך להיות מלחמה בבית ועדיין אני רואה שהביטחון העצמי שלו ירוד, הוא פקעת עצבים והוא שונא לקרוא. כמו שסיפרתי לך בטלפון, הילד ממש אנטי. זה מייאש."

האב: "כשהוא לא משתף פעולה עם המורה המתקנת היא אומרת לנו לשתף את הפסיכולוגית בהתנגדויות שלו, כי אין לה את הכלים לטפל בזה. הפסיכולוגית מספרת שהיא עובדת אתו דרך משחקים, שישחרר אצלה מטענים רגשיים ושהמורה להוראה מתקנת תמשיך לעבוד אתו על הפן הלימודי."

.

אני: "תגידו אתם, מה הבטן שלכם אומרת?"

הם מביטים האחד בשני ושותקים.

האם: "לא יודעת... אני כ"כ מבולבלת. זה הכול נראה כל כך הגיוני, אני בטוחה שהן מאד משתדלות לעזור לו כל אחת בדרכה, אבל כבר שנה וחצי, ו..."

אני: "ההפרדה הזאת- כאן הוא "לומד" ושם הוא "מרגיש"... נראה לכם אפשרי לפצל את הילד שלכם לשכל ולרגש? זה הרי הכי טבעי בעולם שילד מגיע למורה להוראה מתקנת עם מטענים ומשקעים, והוא לא למד לאהוב את הלומד שהוא. אז מזה ננסה לברוח במסווה של שמירה על הילד?"

שתיקה כבדה.

האם: "אמרתי פעם למורה, כשהיא אמרה שהיא לא מרוצה מהקצב שלו, שתנסה לגלות מה שם בעומק עוצר אותו, אבל הרגשתי שהיא קצת נרתעת. היא אמרה לי בגלוי שאין לה את ההסמכה לטיפול רגשי והיא מתמקדת באסטרטגיות של הקניית קריאה וכתיבה. והפסיכולוגית אמרה שבאמת השילוב חשוב והיא תתן טיפים וכיוונים מבלי להתערב בעבודה של המורה להוראה מתקנת, מתוך כבוד למומחיות שלה."

אני מסבירה: "ראיתי את הג'יפ המקסים שבו הגעתם אלי, אבל הילד הוא לא מיצובישי שבו מתקנים את המנוע בנפרד, המהלכים בנפרד והצמיגים בנפרד. אני יודעת שזו מטפורה קצת צינית אבל במערכת חיה, בניגוד למכונה, תזוזה במקום אחד משפיעה על כ ל החלקים בתוך השלם. אני רק אשתף אתכם שכאב לי כשמורה להוראה מתקנת התוודתה בפניי פעם ואמרה: 'אין לי כלים להיכנס לפן הרגשי, אז אני אתמקד במה שלמדו אותי... אני לא רוצה שיבואו ויגידו לי- מי הסמיך אותך? איך את מעזה? איפה התעודות שלך? את עלולה להזיק...' אתם יודעים מה אמרתי לה אז? אמרתי לה, ואני אומרת לכם, שהקושי של הקריאה זה משהו כזה קטן (אני מראה להם עם האצבעות). הקושי עם הקריאה הוא רק קריאה לצאת למסע, אתם מבינים?"

הם שותקים. הוא מהנהן כמה פעמים. נראה לי שהם בקטע של מסעות.

אני ממשיכה: "מה שמעניין אותי, ובעיני חשוב שיעניין כל מי שעובד עם הילד שלכם ולא חשוב תחת איזו כותרת, זה להתקרב לילד שלכם כדי לחקור י ח ד אתו ברגישות ובסבלנות מאין מגיעה ההתנגדות שלו, וככה יחד נעבור דרך, דרך ההתנגדויות."

האב מניד את ראשו: "עכשיו אולי הבנתי קצת יותר למה קראת למה שאת עושה- הוראה מקרבת תומכת רגשית."

האם צוחקת: "הוראה הוליסטית."

אני: "נכון מאד. מאבחנים אומרים אמנם שצריך לעשות אינטגרציה, אבל בפועל זה לא מה שקורה ואפילו עושים את ההפך הגמור. שולחים את הילד ל'מומחים שונים' ומפצלים אותו ל'מרכיבים'. אם המורה להוראה מתקנת לא תהיה מגויסת נפשית להבין את הילד שלכם לעומק, שזה אומר לראות את העולם דרך העיניים שלו, ואם היא תתמקד רק ב'תכנית העבודה לתיקון' שנתנו לה, או אפילו בזאת שהיא בנתה, איך תתפנה לה אנרגיה להרגיש למשל שאולי רק 5 דקות, זה כל מה שהוא יכול לשאת בשיעור הזה וכל דקה של המשך ה'תיקון' היא רק קלקול, כי היא מגרה את הפצע הנפשי? ואיך הפסיכולוגית תבין מה ב א מ ת קורה אתו כשמבחינתה, אליה הוא לא בא כדי ללמוד לקרוא ולכתוב? היא תדבר אתו על קשייו ותשחק אתו ותאבחן אותו, אבל לא תהיה אתו ברגעי האמת של ההתמודדות היומיומית שלו מול מטלות ספציפיות."

נדמה לי ששניהם מתחילים להיכנס למסע שעליו אני מדברת. שקט כואב עומד בחדר.

אני ממשיכה לפזר כמה עננים: " אז כן, לפעמים הוא ואני "נבזבז" שעות הוראה יקרות ונהפוך אותן ל "שעות נגיעה אחת רכה" כי לזה הוא זקוק בשלב זה. לא צריך בשביל זה תואר בפסיכולוגיה, רק רגישות אנושית פשוטה. לפעמים יתאים דווקא לשים לו גבול קשוח, לא סתם כדי לעצור אותו אלא כדי ליצור בהירות ולהעניק לו משען שבונה ביטחון, זאת אומרת נתעקש אתו כדי שלא יתחמק מהתמודדות ספציפית, כי רק ככה ייבנה אצלו הרגל. כולם יגידו לכם שמי שעובד עם ילד חייב חייב חייב ליצור אתו מגע רגשי בונה אמון, אבל זה לא יכול להישאר איזה רעיון מנחה כללי. זה נבחן בכל רגע ורגע אתו. זה לא משהו שמשאירים לפסיכולוגית לבנות 'כי לה יש את הכלים' ולי לא."

הם מהנהנים אבל עדיין לא אומרים דבר.

אני: "ואם כבר מדברים על השוני ב'ארגז כלים' ייחודי שעומד לרשות כל גורם מקצועי שעובד אתו, מחנכת, יועצת, מורה להוראה מתקנת או פסיכולוגית, בואו נתבהר על ת-כלי-ת משותפת, על מטרת העל."

שני סימני שאלה מביטים בי.

אני: "התכלית שהיא לאפשר לילד שלכם לגדול להיות אדם שלם יותר, כזה שיודע לזהות את צרכיו ומוצא אסטרטגיות לספק אותן ולא על חשבון צרכי אחרים, נכון? אנחנו רוצים ילד שאכפת לו מעצמו ואכפת לו מהעולם. מהפרספקטיבה הזאת ה'בעיה הגדולה' שלו עם קריאה, כתיבה, או חשבון (שזו גם שפה), היא לא העיקר. כשהתכלית ברורה לכולנו, והעיקר- כשהמטרה ברורה ל ו, אז יש אפשרות להשתמש בכלים שונים, וכאן נכנסת באמת ההתמקצעות: הוראה מתקנת, טיפול פסיכולוגי כזה או אחר, NVC, CBT, NLP איזה ראשי תיבות שתרצו... "

הוא: "מה זה בדיוק ראשי התיבות האלה?"

אני: "אני שמחה שאתה מסתקרן אבל בהזדמנות אחרת. כלים, עדשות, מסננות...שאל את דוקטור גוגל."

היא: "אז אני סקרנית, תאכלס, איך תתחילי אתו?"

אני: "כמו עם כולם. אני אזמין אותו לבקר ב"חנות" שלי, נבחר במשהו שמסקרן אותו ומושך את לבו, עיתון ילדים, משחק, טרמפולינה, העננים בחוץ... מה אני יודעת? העיקר זה שנצא י ח ד למסע של גילוי. אני אף פעם לא יודעת עליו בלעדיו. הוא ילמד לגלות את עצמו גם כי אני אגלה לו את עצמי. אם מה שיחד נבחר לעשות לא ידבר אלי ואתחיל להשתעמם, ברור שאשתף אותו. זה חינוך להתחשבות במורה, לא?"

צחוקים.

האב : "אני יוצא מפה עם המשפט שאמרת, שכל בעיה ב'קריאה' היא רק קריאה, קריאה לצאת ל ד ר ך. אולי אפילו צעקה."

אני: "נכון. כל כך הרבה לבבות צועקים במערכת, אגב, גם של מורים. וצועקים כי כואב וכי מרגישים בדידות ומרחק ושאיש לא באמת שומע. אז תודה שבא לכם להצטרף לקריאה לצאת לדרך משותפת. מחכה כבר להכיר את האוצר שלכם. יאללה, המיצובישי מחכה לכם בחוץ."

הם צוחקים.

t