כמה דמעות

אין לכם בכלל מושג כמה סיפורים על ילדים עם "בעיות" שקשורות בביה"ס מגיעים אלי.

כמה דמעות.

אימא שלו: "כשהתחיל הסגר של הקורונה, לא הכרחתי אותו ללמוד. ראיתי כמה שהוא נהנה מהחופש בבית ומשחק, ויוצר. ממש נראה כמו ילד שגמלו אותו מאיזה רעל. ונכון שהיו זמנים שראיתי אותו גם משתעמם ומתגעגע לחברים ועצבני, אבל בסה"כ היה לנו מאד מאד כיף ביחד. רק שדי מהר התחיל הלחץ מבית ספר. אמרתי לו - כל יום עמוד, חייבים ! בהתחלה הוא התנגד, בסוף איכשהו התרצה, אבל אני אגיד לך את האמת, חיכיתי תמיד שניפטר מהשיעורים והזומים ונחזור ליחד."

.

אני עוצרת אותה: "את שומעת מה אמרת?"

היא: "כן, שניפטר מהשעורים ונחזור ליחד. לא רציתי שכשהוא יחזור ללימודים הוא יהיה בפער."

אני: "ומה קרה בסוף?"

היא: "זה ממש לא עזר שעבדנו בבית. כשהוא חזר לביה"ס, ביום השלישי התקשרה המורה ואמרה שהיא לא מבינה, הוא חזר כ"כ הפוך ומתנגד, וחייבים לעשות משהו כי הפערים שהוא צובר זה לא לטובתו. חייבים לחשוב איך מתגברים על זה בחופש כדי שהוא יתחיל את השנה הבאה כמו שצריך... אני מרוסקת, אין לי מושג מה עוד אני יכולה לעשות."

אמרתי לה שלדעתי מטרת העל היא קשר. שאין משהו יותר חשוב מהקשר ביניהם. והקשר זה לא "התוצאות" מהקשר, ולא ה"הישגים הנדרשים" ממנו או ממנה כאימא שלו.

היא שאלה איך מתחילים, ועניתי משהו כמו: "זה מתחיל מזה שהוא ירגיש שאת באמת מרגישה אותו ומבינה אותו ואוהבת אותו בדיוק כמו שהוא, ולא כמו שאת או מישהו אחר חושבים שהוא צריך להיות ולהשתנות אליו."

היא שאלה: "אז מה להגיד לו?"

ואמרתי שזה יכול להתחיל מהתוודות שלה בפניו- אתה יודע מתוק שלי, כשראיתי את התגובה שלך כשקיבלת את שיעורי הבית, ואת ההתנגדות שלך והעצבים והבכי, היה לי קשה, התכווצתי ואפילו קצת נבהלתי, כי עלתה בי מחשבה שקשה לך עם משהו, ושאתה בטח מתוסכל ולא כל כך יודע מה לעשות... אז רק חשוב לי שתדע שהשיעורים וביה"ס הם בכלל לא העיקר מבחינתי. אתה יודע מה הכי מעניין אותי? אתה ! אתה מעניין אותי. אני הכי רוצה לשמוע מה א ת ה חושב, מה מעניין אותך, מה מטריד אותך ומפריע לך ומה בא לך עשות וליצור..."

היא אמרה שהיא מבינה והעיניים שלה התחילו להשתנות.

אמרתי שלפעמים אנחנו שוכחים שהעיקר הוא הקשר, ושמרוב דרישות שנוחתות עלינו מן העולם החיצוני, יש לנו כבר פצעי לחץ. ואלה פצעי לחץ נפשי. אם היינו רואים אותם כמכות כחולות על העור, היינו נבהלים.

ואמרתי גם ששכחנו שיש פצעים שלא צריך לחטט בהם, רק לתת לאור השמש המחטא לשטוף ולרוח ללטף.

וחשבתי לעצמי שנזקקת משחה של שמחה, שמחה אחרת, שמחת היחד. זה לא רק נעים, זה הטוב האמתי. זה מרפא וזה לא יגיע מבחוץ, כי החוץ, החיצוני הוא החצי הזול.

החצי היקר באמת נמצא בפנים.

היא שאלה איך לדבר את כל זה אתו. אמרתי שאני לא יודעת, כי היא והוא זה לא בדיוק אני והבן שלי, אבל שאני הייתי אומרת משהו כמו : "אתה יודע ילד שלי, כשאנחנו מרגישים כמה אנחנו קרובים, ומבינים אחד את השני לעומק ואוהבים ורוצים שיהיה טוב, הכל נהיה כל כך פשוט וטבעי, כל כך נינוח וקולח, כל כך חי.

לפני שהיא הלכה היא אמרה שאלה הם שיעורי הבית שלה. להיזכר בקשר.

ואני שמחתי. כל כך שמחתי שהיא זאת שנתנה לעצמה את שיעורי הבית.

Edit Post Text