תפרגנו לי קצת

זה פוסט שנכתב כשרק התחלתי את הרומן שלי עם דף הפייסבוק.

קוראת נאמנה, דנה, הקפיצה לי אותו כשסמנה אמש לייק . צמרמורת עכשיו, אין מקריות .

הוא כל כך מתאים לתקופה הזו, עם הבלבול ואי הוודאות.

יש כאן נתון יציב, מצמיח, משכין שלום.

אנחנו מחפשים אמת נקייה.

בואו, עזבו מערכי שיעור. חפשו מערכי לב.

רק לעצור להרגיש.

קבלו מערך מוכן:

מודה אני

***

תפרגן לי קצת...

(על הד ההודיה שלא נגמרת)

מעשה שהיה כך היה:

קטנה מציגה בפני ילדי הכיתה משימת כתיבה שנתתי להם. אי אפשר שלא להבחין שהיא כתבה בהרחבה ומכל הלב. עבודה מוקפדת ויסודית.

לפני שהיא "יורדת מהבמה" היא זוכה למחיאות כפיים (זה מקובל בכיתת הבית שלנו).

ואז אחד המתוקים פונה אלי : "תגידי לה תודה."

הוא מחבורת הלוחשים, אלא שהלחישה שלו נשמעה כבר לא פעם בעבר.

לא, לא, אני לא יכולה לעבור על זה לסדר היום. אני כל כך מאושרת שזרעים שזרעתי נובטים.

"כן, אני אודה לה כמובן, רק תגיד לי על מה בדיוק להודות".

הוא: "תודי לה על על ההשקעה."

ואני מודה בשמחה, לו- על הדיוק שלו, ולה- על ההשקעה שלה.

ואז הקטנה פונה אליו ישירות: "ממש השקעתי. באמת. אני מודה לך על הפירגון, באמת תודה." בנימוס כזה, בשקט.

מה הקסם המיוחד שטמון בהודיה, במיוחד כשמדובר בקטנים המתוקים האלה?

משהו בהוויה שלהם משתנה כשמודים בפשטות, מעומק הלב ובאופן מדויק, נעימות כזו.

אני לא מתאפקת ופונה למתוק : "אתה יודע, שמתי לב שאתה מציע לי הרבה פעמים להודות לילדים. אתה שם לב לזה?"

והוא (אני מזכירה - מהזן הלוחש) אומר בהתביישות: "כן אני יודע, אני אומר את זה הרבה, אני גם חושב הרבה על המילים של התודה שלמדנו, וזה כל פעם על משהו אחר. יש לי כבר הרבה, הרבה מילים של תודה."

אחר, שהצהיר בעבר שהוא "שונא ת'שפה הזאת של התודות." מתפרץ: "תודה זה בדיוק כמו סליחה. זה מעצבן להגיד הרבה תודה ולמצוא את המילה. רק תודה זה מספיק."

אני יודעת שהוא ראה את ההזמנה שלנו להודיה כדרישה. וכולנו שונאים כשאנחנו מאמינים שמכריחים אותנו.

הלוחש אומר: "זה פשוט לא רגיל לנו, לאף אחד זה לא רגיל. "

ואני מציעה: "ילדים בואו נשאל משהו הפוך. איך מרגיש זה שנותן את המילה הטובה, זה שמפרגן, לא זה שמקבל. תמיד אנחנו אומרים כמה נעים לקבל מילה טובה, אבל מה עם הנותן תודה?"

ואז נשמעות מילים כמו: "זה כיף להגיד", "זה נעים", ועוד כאלה, חשובים, בטח חשובים, אבל אחת, דווקא לא מלחששת, הכתה בי.

בקול בטוח היא אמרה (שימו לב, דברי ילדים חיים) : "כשאני נותנת למישהו פירגון, אני מרגישה בכל הגוף שלי מה שהוא מרגיש. אנחנו כאילו...ביחד מרגישים את זה...(עד כאן וואו, ועכשיו הפיצוץ)... לא, לא ביחד, אחד."

די בחיאת, קטנה בת שבע, מה אחד...? אחד זה שעורי קבלה, זה שירים על אחדות, כולנו רקמה אנושית אחת חיה, אם, אם רק תבינו, אם רק תאמינו זה לא בשמים הושיטו ידיים... שמע ישראל, תיקון עולם.

אז פתאום היה לי עוד גילוי לגבי "דברי ילדים חיים".

יש דברים שלנו המבוגרים צריך כבר להסביר כי נסתמנו. הלכנו והתנתקנו והתעמעמנו. לפעמים נזכה לתובנה חיה דרך ניסיונות של כאב וייסורים. אבל כאן, אצל המתוקים שלי, זו אמת חיה, פשוטה, טהורה, וטבעית לגמרי.

הנה נשמה גדולה, בגוף קטן של בת שבע, תמימה אחת שאומרת שהיא מרגישה "אחד", ולא רק "ביחד."

כי כשחבר שמח ומתרגש, אז גם היא, וגם... אני ! כל הרשת רוטטת.

מתוקים, תודה גדולה. בזכות האור שאתם, יכולתי להתחבר לילדת האור שבי, התמימה הזאת עם הלב הפתוח, זו ששמחה את שמחת ה"אחד".

ואם נכוון את פנס הלב למלא רגעים שמחים ורגועים ש"אחדים" טבעיים שכאלה שבאים עם פירגונון קטן שמהדהד את הלב שנתן ועמל והשקיע באהבה וברצון, אז....סבבה לנו, לא ככה?

Edit Post Text