איך קוראים לה, למנקה?
חזרה לבית הספר.
קודם בית, אחר כך ספר.
עוד שנייה הם חוזרים הילדים, המורות, אב הבית, המנקות .
יוצא לי לשוחח עם מורות שאומרות:
זה הולך להיות לא פשוט... אני בלחץ.
אני מציעה, מבקשת. זה הזמן להביא את עצמכן, את האדם שאתן, את האנושיות.
אתן השראה.
זה זמן לתת לחומר הלימודי לנוח ולהזמין כבוד לחיים.
דיבור, חיבור, דיבור, חיבור...
על ערכים (תיכף נראה מה זה אומר)
על עצמנו. כי ה"משבר" מלמד אותנו על עצמנו, על כוחותינו.
ואין חשוב מזה.
אז לומדים אחרת. לגמרי. מותר.
וזה שם כל רגע בכמויות.
החל מהפחד להידבק, דרך הדאגה לסבא וסבתא.
ואני, המורה, שבאמת דואגת מ....
ועוד כ"כ הרבה.
שיעורים שלמים על זה.
בטח ובטח בכיתות הנמוכות.
כשהלב ייפתח גם השכל יאיר.
אל תדלגו.
מניסיון, ״החומר״, חומר החיים הזה לא נגמר, לא מתכלה.
חומרי נפש, נגיעות
אז לפתוח את הלב והעיניים ומשם ללוות את הילדים בעיניים מאירות אהבה.
את הבוסט שהם יקבלו בתקופה הזו הם יזכרו.
אני פונה למורות ואומרת: אפשר, מותר, צריך אחרת, חובה.
אתן מורות, מורות דרך.
סיפור שהיה בכיתה שלי.
תקראו רגע למנקה!
***
בדרך הביתה ראיתי אותה מרימה כיסאות באחת הכיתות. אישה מבוגרת, צולעת. המון כיסאות. לאט לאט.
עליתי על האופניים ורכבתי הביתה.
לפני שנרדמתי היא עלתה לי. נו איך קוראים לה, לזאתי, למנקה. ואפילו לא עזרתי לה, כל כך מיהרתי.
למחרת סיפרתי לילדים בכאב, שזה מה שעלה בי לפני השינה. כולם יודעים שיש מנקה בבית ספר, אולי יש עוד אחת, אבל את זאת אנחנו תמיד רואים, מישהו יודע איך קוראים לה?
אין תגובה.
גם אני לא יודעת.
אתמול שמתי לב כמה כיסאות היא צריכה להרים, ושהיא הולכת לאט ובטח קשה לה, אמרתי, ואיך הכיתות נראות כשיוצאים מהן וכמה ניירות, ואיזה לכלוך.
ילדים , מהיום אנחנו מכינים לה את הכיתה.
כל הכיסאות מורמים, כולם.
אין ניירות על הרצפה, אין חידודים, אין שאריות אוכל והשולחנות מסודרים, אחרת לא עוזבים את הכיתה.
העיניים שלהם נצצו. ילדים בכיתה אלף.
מוטי, אב הבית שלנו פגש אותי ואמר לי, זה אלף בית של חינוך.
בבוקר הפניתי את תשומת לבם - תראו את הרצפה, את השירותים , את מטהר האוויר על המדף, תרגישו את הניקיון. נכתוב לה מכתב תודה, נזמין אותה וניתן לה אותו.
יחד הסתכלנו בקלפי ההודיה וכתבנו. כמה הוסיפו קישוטים. כשהיא הגיעה הודנו לה על הזמן, על ההשקעה, על היסודיות, נתנו לה את המכתב ומישהי אמרה שכשנקי ומסודר נעים להיות בכיתה וללמוד.
ראינו על פניה את המבוכה, כאילו, למה אתם מודים לי? אבל היא אמרה רק - תודה, תודה רבה.
אנחנו כבר יודעים איך קוראים לה, היא אמרה לנו.
קוראים לה סננא.
